את הזמן שחלף לא ניתן להחזיר, את החיוכים שנשבו אי אפשר
להחליף, את לחשושי האהבה שנשמעו באוזני לא אתן בחזרה ואף לא
אתנם להשאלה.
הזמן שחולף, יום ועוד יום, שעה ועוד שעה אני סופרת, מחשבת כמה
זמן עד שיגיע הרגע שנדבר שוב, כמה זמן יחלוף עד שניפגש שוב.
חושבת על הזמן שדיברנו, על הדברים שהחלפנו, על החלומות
שחלמנו.
נזכרת ואומרת כי חלום היה הדבר, חלום ולא יותר, מנסה להיזכר
איך הייתה ההרגשה להיות נאהבת, להיות מאוהבת... האם זו אותה
ההרגשה שהרגשתי בבטן? אותם הפרפרים שריחפו לי בנשמה? אותם
הרעידות שעברו בגופי ואותה הצמרמורת שנעתקה במוחי?
האם אתה האחד שאיתו אקום כל בוקר, שאיתו אפתח את החיים החדשים,
אגיד לילה טוב ואנשק על שפתיו הרכות כל לילה מחדש? האם אתה הוא
היחיד שאת לבי ישבה ועל מוחי יערים? אותו אחד שיאחוז בידי
ויגרום לנשימותיי להעתק? האחד שיתפוס את מקום דובי המחמד שלי
מילדותי? הייתי רוצה להאמין כי בעתיד הלא רחוק אראה גם את זרעך
מתפתח להיות לי לילד או ילדה. את בניך ובנותיך אשא ברחמי תוך
אמונה כי אתה הוא היחידי שאוהב בחיי, שאתה האמיתי שמופיע
בחלומותיי.
רוצה אני להאמין כי לא לריק עמדתי מתחת לחופה, שותה מהכוס
ואומרת כן בהסכמה.
אאמין בכל כוחי, בכל מוחי, בכל לבי, כי אתה הוא האחד שיממש את
חלומותיי ויזדקן לצידי, יעבור איתי את הזמנים הרעים אך בעיקר
את הטובים, את החיוכים, ויתמוך בבכי, ישען על כתפי ולא יחשוש
לשאול אותי כל דבר שיעלה לך בראש - כי אני פה תמיד לצידך,
באותה הדרך שאני רוצה שתהיה לצידי...