היה זה לילה חשוך וארוך כמו רוב הלילות שלה בחודש האחרון! עבר
רק חודש מאז שהעבירו אותה לבית-יתומים, אבל לה זה נראה כאילו
שעברה כבר שנה שלמה!
והנה היא שוכבת במיטתה הקטנה עטופה בשמיכה מלוכלכת ודקה, רועדת
מקור ורק עיניה הגדולות העצובות והרטובות מדמעות נוצצות בחושך
והיא נזכרת שוב בימים ההם...
היא ואמה גרו לבד בלי אבא! אביה עזב אותם כשהיא עוד הייתה בת
כמה חודשים, ומאז הוא יותר לא הופיע. משום שמצב הכלכלי שלה ושל
אמה היה על הפנים, אימא שלה בקושי הייתה בבית, היא הייתה זזה
מעבודה אחת לשנייה וחוזרת מאוחר בלילה ולכן בכל בשנים האלה אגם
הייתה בודדה, והנה היא כבר בת 15. ובגלל שהיא כל הזמן ישבה לבד
בצד, היא נראתה לכולם מוזרה ואף אחד לא התחבר איתה ולכן אף פעם
לא היו לה חברים...
יום אחד היא חזרה מבית-הספר, כמו בכל יום ובגלל שיום למחרת היה
אמור להתקיים מבחן בהיסטוריה היא התכוננה אליו ולא שמה לב איך
שהזמן רץ, כשהיא סיימה ללמוד היה כבר 23:30 והיא והחליטה לחכות
לאמה, כי הן כבר כל-כך הרבה זמן לא דיברו, היא חיכתה וחיכתה
וכבר נהיה מאוד מאוחר ולכן היא החליטה ללכת לישון, "כנראה היא
מאחרת" אגם חשבה לעצמה.
יום למחרת כשהטלפון צלצל, אגם ישר הרגישה שהצלצול לא מבשר
טובות. היא ענתה ואמרו לה להגיע כמה שיותר מהר לבית חולים הר
הצופים, כי קרה משהו לאמה. אגם פרצה בבכי נוראי, התלבשה וישר
רצה לכיוון תחנת האוטובוס. היא עלתה על האוטובוס הראשון שהגיע,
אפילו לא טרחה להציץ במספר שלמעלה ורק למזלה זה היה הקו שהיתה
צריכה... כשהיא הגיעה היא הבינה שקרה משהו נורא...היא שאלה מה
קרה ואמרו לה שאמה קיבלה התקף לב ו...בלי לחכות להמשך הדברים
היא ישר רצה לכיוון האחות וביקשה לראות את אמה, אבל האחות אמרה
שכאשר אמה התאוששה היא קיבלה שוב התקף לב ועכשיו יש סכנה
לחייה, ובינתיים היא בטיפול ולכן כעת אגם לא יכולה לראות אותה.
אגם ישבה ליד החדר שבו נמצאת אימא שלה ולא יכלה להפסיק
לבכות...פתאום הגיעו לראשה כל-מיני מחשבות מפחידות... היא
התחילה לחשוב על מה יקרה אם אמה תמות... הרי אין לה יותר
אף-אחד חוץ מאימא שלה והיא אוהבת אותה יותר מאשר את עצמה... מה
היא תעשה לבד בעולם האכזר הזה? איך היא תסתדר לבד? איפה היא
תגור? ובקיצור... מה יהיה אתה? אגם המשיכה והמשיכה לבכות, כל
פעם יותר ויותר חזק, היא בכתה עד שהרגישה שהיא כבר אינה מסוגלת
לבכות יותר, פשוט כבר נגמרו לה כל הדמעות ועיניה כבר כואבות
מרוב שבכתה בלי הפסקה! היה לה כל-כך רע... והיא חשבה לעצמה...
למה דווקא לה מגיע כל הסבל הזה? למה אלוהים עושה לה את זה? היא
לא עשתה אף פעם שום דבר רע לאף אחד, אז על מה אלוהים מעניש
אותה? היא הרי עוד כל-כך צעירה וכבר הספיקה לעבור כל-כך הרבה
סבל בחייה הקצרים! ועכשיו יכול לקרות הדבר ההכי רע שאלוהים היה
יכול לעשות לה... יש חשש לחייה של אמה! בכל הזמן הזה שהיא שקעה
במחשבותיה עבר זמן רב מאוד, והשעה הייתה כבר 23:30 בלילה!
אתמול בדיוק באותה השעה היא חיכתה לאמה שתחזור מהעבודה ואפילו
לא חשבה שיום למחורת היא תצטרך להעביר את כל היום בבית חולים!
היא ניסתה להירדם אבל ללא הצלחה... כל פעם עברו לה בראש המילים
שהאחות אמרה לה "יש סכנה לחייה של אמך" והמילים האלה פשוט לא
יצאו לה מהראש, ורק לפנות הבוקר היא בקושי הצליחה להירדם...
בבוקר מישהו העיר אותה, בהתחלה היא בכלל לא הבינה מה קורה
פה... ורק אחרי כמה דקות התעוששה ונזכרה בארועים שקרו יום
לפני... מי שהעיר אותה היה הרופא של אמה! היה לו מבט רציני
מאוד, וזה נורא הפחיד את אגם! הוא התחיל לדבר... "אגם, אני
מאוד מצטער בשבילך אבל היא לא שרדה את זה! עשינו את כל מה
שביכולתינו בכדי להציל אותה, אבל שום דבר לא עזר, היא לא שיתפה
פעולה! היא פשוט לא רצתה להילחם על חייה, לפני-כן היא התאוששה
לכמה דקות והיא אמרה למסור לך שאת היית הדבר הכי חשוב בחייה
והיא מאוד מצטערת אבל היא פשוט לא יכלה להמשיך יותר ככה". אגם
שוב התחילה לבכות היא התחילה לצעוק ולהתפרע "למה לא קראתם לי
כשהיא התאוששה?" היא צרחה! "היא אמרה שיהיה לה מאוד קשה להיפרד
ממך, ולכן היא העדיפה שאנחנו נמסור לך את זה." אמר הרופא
ברוגע. אגם יותר לא אמרה מילה היא יצאה בריצה מהבית חולים
ואמרה בשקט "שלום ולא להתראות אימא!" אגם כל-כך כעסה עליה שהיא
השאירה אותה לבד, "למה לעזאזל היא לא נלחמה על חייה? למה לא
חשבה מה יהיה עם אגם כשתמות?" אגם לא ידעה לאן ללכת! אין לה
חברים, כבר אין לה בית, אין לה קרובי משפחה, פשוט אין לה אף
אחד ואין לה שום דבר.
יום למחרת באו אליה מבית יתומים לקחת אותה וכך זה התחיל...
ובבית היתומים... כמה סבל היא עברה שם! זה התחיל מזה שהיא
הייתה צריכה להיפרד משערה הארוך שגידלה במשך שבע שנים, משום
שהמנהלת החליטה כך, והמשיך במכות מילדים אחרים שבשום אופן לא
רצו לקבל אותה, רק משום שהיא נראתה להם שונה! והם גנבו לה את
כל הבגדים היפים, הבודדים שהיו לה, ואת שרשרת הזהב שאמה הביאה
לה לבת המצווה שלה, השרשרת הזאת הייתה כל-כך חשובה לה... הרי
זו הייתה המזכרת היחידה שנשארה לה מאמה.
והנה עכשיו היא נזכרה בכל זה... במחשבות שעברו לה בראש בלילה
לפני שאמה נפטרה! ועכשיו היא שוב מתחילה עם זה, אחרי חודש של
סבל נפשי ופיזי... שוב המחשבות ההן חוזרות לראשה...
היא חשבה לעצמה... "למה לעזאזל בכלל נולדתי? לא הבאתי שום
תועלת לעולם הזה, אפילו להפך... אולי אם לא אני הוריי היו
נשארים ביחד ואפילו אם לא, אז לפחות אימא לא הייתה צריכה לפרנס
גם אותי ולרוץ מעבודה אחת לשנייה, בלי שום מנוחה, וכך היא
הייתה עובדת פחות וייתכן שלא הייתה מתה בגיל צעיר כל-כך". היא
המשיכה לחשוב על הדברים האלה... ופתאום היא התחילה להבין למה
אימא שלה לא נלחמה על חייה, כי היא פשוט רצתה כבר לנוח מהחיים
האלה...ולאחר דקות ספורות אגם פשוט סגרה את עינייה ונרדמה, אבל
לא כמו תמיד, לא כמו בכל לילה! כי הפעם היא יותר לא תתעורר
בבוקר למחרת, הפעם היא הלכה לישון...לת-מ-י-ד!!! אבל לפחות
עכשיו היא תוכל להיות שוב ביחד עם אמה, והפעם, הפעם הן לא
ייפרדו לעולם!