מאז שגילתי שפרפרים חיים רק 24 שעות,עוצמת הידיעה מפעמת בי.
גיליתי את זה מזמן, אבל זה עדיין מעלה בי הרהורים מפעם לפעם.
אני תמיד חושבת מה הייתי עושה אם לי היו רק 24 שעות לחיות, מה
שאני מייחלת לו לעיתים קרובות בזמן האחרון. היום חשבתי על זה
עוד פעם, בזמן ששטפתי את הרצפות. חשבתי שאם היום הייתה בי
ידיעה על 24 שעות אחרונות הייתי כותבת כמה שיותר ועושה מלא
סרטים, לא מנסה להזדווג ולא שום דבר אחר, כלום, רק את זה.
כרגע זה הדבר היחידי שבוער בי, זה מאד עצוב, אבל ככה זה, אני
לא מרגישה כלום והדבר היחידי שמעניין אותי זה כתיבה ולעשות את
הסרטים שלי - לפחות משהו עדיין בוער בי, למרות שלא בטוח שזה
הדבר הנכון, אבל ככה זה.
אני לא מבינה איך אני מגיעה למצבים האלו, איך קיבינימט בחורה
כמוני מגיעה תמיד לנקודה הכי שפלה? מה אני לא עד כדי כך סתומה,
אבל תמיד יוצא שיש איזה מניאק תורן שדווקא שאני הכי צריכה אותו
מחליט לעזוב, וזה לא משנה לי אם בכלל חשבתי לעזוב לפני, העובדה
היא שאני לא עוזבת, אין, לא יכולה לנטוש, אני פשוט לא מסוגלת,
ואפילו שאני בכלל לא אוהבת וסומכת עליו, זה עדיין שובר אותי
מחדש. מה שגם שזה חודש כזה חרא, רע לי בבית, אני בלחץ אטומי
מהלימודים, ובנוסף פיטרו אותי מהעבודה. אומרים שהדרך לגיהנום
רצופה במלא כוונות טובות, אז כנראה שבכמעט 30 שנה שלי בגלגול
הזה אני רק מרצפת לי הדרך באיטיות. אני לא יודעת איך זה יוצא
שתמיד אני באה עם חיוך וכוונות טהורות כל-כך, באמת אני באה
מהמקום הכי טוב, איך זה תמיד יוצא שאני נדפקת בסוף, ועוד
שונאים אותי. אני מתעבת אותם, את כולם, את כל החארות האלו
שחושבים שהם יותר טובים ממני, אבל אני יודעת מי יותר טוב. ויש
לי גם את הכתיבה שלי, הנחמה היחידה שלי ועכשיו גם סרטים ואני
מתכוונת לעשות הרבה מהם, כי אני החלטתי שלא יהיו לי ילדים, גם
ככה יותר מדי מאוחר בשבילי, אבל יהיו לי את הסרטים  והסיפורים
והשירים שלי. הם יהיו המסורת שלי, הם יהיו ההמשכיות היחידה
שלי, בטח תחשבו שזה הדבר הכי עצוב ששמעתם בחיים שלכם, אבל אילו
החיים המחורבנים שלי ולא שלכם, אז מה זה בכלל משנה לכם, הרי
זאת אני שחיה ותמשיך לחיות בתוך החרא הזה, אז אני לא זקוקה
לרחמים של אף אחד, הפלצנות היא שלכם ולא שלי, לי יש את החרא!
האמת? אני לא יודעת מאיפה החיים מפליצים לי אותם, ואני לא
מבינה למה זה בכלל כואב לי, הרי חוץ מש' לא אהבתי באמת אף אחד,
אני באמת לא יודעת מאיפה ואיך אני בוחרת בלוזרים האלו, ושלא
תטעו גם ש' היה דפוק לגמרי, אפילו יותר מהמטורף שסבלתי במשך
שנתיים, בגלל זה הוא פגע בי גם הכי הרבה. אני באמת לא יודעת
מאיפה אני שולפת אותם, או כמו שהחבר הכי טוב שלי אומר, את
בוחרת את ה"מובחרים" שביננו. לכל אחד מהם הייתה דפקה אחרת.
לכולם היה איזה שהוא פחד נטישה בצורה זו או אחרת. אחד פחד שאני
ישתלט לו על החיים ואפילו לא נתן לי מפתח לדירה שלו, היינו
תמיד מחביאים אותו בעציץ, אבל חס וחלילה שישכפל לי. אחד היה
בכלל מאוהב בחברה הקודמת שלו, ואין צורך לומר שנפרדנו הם
התחתנו והתגרשו ושמדי פעם הוא נזכר בי ומתקשר, או שולח הודעה.
אני מתעלמת. אחד היה צל, ממש צללית של בן אדם, חסר כל עמוד
שדרה ולפעמים הוא היה נכנס לעמדת צ'ה גווארה מזויפת, אבל זה
בטח רק כדי להרגיש את עצמו, כי האמת שאין בו טיפת לוחמנות,
ובכלל כולו היה זיוף אחד גדול, כל מילה הברה ונגיעה הייתה
מזויפת, אבל אני אומרת שירקב עם עצמו. כי אני אף על כל החומות
שלי הדבר האחרון שאפשר לקרוא לי זה מזויפת, אפילו שאני כזאת
מסתורית בעיניהם אני תמיד עושה את הדברים שלי, גם הטובים וגם
הרעים, עם כל הלב. ונוסף כמו שאמרתי הייה פשוט מחלקה פסיכאטרית
שלמה, ואני מה עשיתי את בטח שואלים? טוב אז עד שעזבתי אותו
סבלתי מ: צעקות, ירידות, זילזול, אונס אחד, ביטויי אלימות ועוד
כהנה וכהנה דברים אחרים. אני בכלל לא יודעת אם הייתי חזקה או
חלשה, אני רוב הזמן לא זוכרת כמעט כלום ממנו, עד שמגיע בחור
חדש ורק מילה אחת או איזה ניואנס חלול מכוונות מעלה את הכל,
ואז, או, ואז אני עושה סיבוב של 180 מעלות והדבר היחידי שעולה
לי בראש זה לברוח, לנוס על נפשי, להציל מעצמי מה שעוד אפשר
להציל, אבל אני לא עושה את זה. מה שאני עושה זה להישאר ולהמשיך
לייסר את עצמי ולא לספר לאף אחד, אני לא יודעת למה אני עושה את
זה, אבל ככה זה, זה החרא שלי, אני מניחה שיותר אפילו משלהם. את
האחרון רציתי לעזוב מזמן, אבל לא עשיתי את זה,למה? כי אני ברוב
סתימותי חושבת שאני פאקינגק אמא תרזה - לפחות. או המצילה של כל
הנדכאים והאומללים שבעולם, וגם בגלל שאני כזאת חברה טובה שאם
אני יודעת שמישהו צריך אותי, אני לא עוזבת, אני כזאת צדקנית
מסריחה ויפת נפש דפוקה, למה דפוקה? ככה כי בסוף יוצא שאני
החרא, ואני זאת שלא אמרה כלום, ואני זאת שמסתירה דברים ולא
חושפת את עצמי, ומה יוצא בסוף? שאני זאת שיושבת מהורהרת וגם
בכמה מקרים במצבים הכי נמוכים ומשפילים שאישה יכולה להגיע
אליהם. ככה אני, משחקת אותה פרויד בגרוש.
בקיצור, אני כרגע מורדמת לגמרי, טוב זה לא ממש נכון, אני
מרגישה תיעוב כלפי כולם, כולם נראים לי מזויפים, לא אמיתיים,
אנשים מאחורי מסיכות מזורגגות. חבל שאין ארץ שנקראת אמת, שאם
נוסעים לשם לא ידוע לך כלום מלבד זאת שלא משנה מה - תקבל את
האמת. אני לא מבינה למה לא קיימת ארץ כזאת, אולי אני יקים
אותה, מה יש גם ככה יש פה מריבות מטופשות בין כל כך הרבה
זרמים, אז שיהיה עוד מישהו שרוצה להקים מדינה מחורבנת. לא,
בעצם עדיף שהיא תהיה רחוקה מכאן, לא יודעת אולי באפריקה, למרות
שזה לא כל כך רחוק, אבל זה המקום שהכי קוסם לי כרגע, לא יודעת.

זה הדבר העצוב בעיניי, שאנשים משקרים כל הזמן, צבועים מסריחים,
נמאס לי מהכול, וזאת הסיבה שאני מעדיפה לצלול לתוך הכתיבה
והסרטים שלי, אולי הם לא אמיתיים והם לא ממש המציאות, אבל הם
הדבר הכי קרוב לאמת שאני יכולה להגיע אליו כרגע, אני מניחה
שזאת כרגע המשמעות לחיי, עצם ההוויה שלי, כפי שקורא לזה ויקטור
פרנקל. מה שגם אין לי ממש אופציות אחרות כרגע, אני גם ככה לא
מרגישה כמעט כלום, זה נראה לכם עצוב, אבל אלו החיים המחורבנים
שלי, וזאת המשמעות המטומטמת שלי, וככה אני, סתומה שחושבת שאף
אחד לא מזהה את התמימות שלי, אבל אפילו את זה אני לא מצליחה
להסתיר בשיט, I am what I fucking am.
דפוקה אבל אמיתית, ואת זה אף חרא, לא משנה מה שאיזה דפוק יחשוב
או יגיד עליי, לא יכול לקחת ממני!