לא סתם אנשים חשבו שהייתי בלתי נסבל,
המערבולת הזו בתוכי גרמה לי להתנהגג כמו סערה,
תזזיתי ולא מודע לדברים שמסביבי, לדברים בהם אני פוגע,
עליות וירידות של מצבי רוח קיצוניים - בטוח ומבולבל,
שמח ועצוב.

לפעמים שזה כבר היה יותר מידי,
הייתי בורח לאיזושהי פינה,
הולך חסר מנוחה ובוכה.

בפינה של הגנרטור בהיאחזות,
בשדות ליד הבי"ס,
בלילות בבסיס,
ולפעמים סתם לתוך הכר.


היה מספר טלפון אחד שהצד השני שלו ידע,
שאני מתקשר כדי לשתוק ולא כדי לדבר,
גם לא כדי לשמוע,

"הלו?"
"היי, זה אני..."
"כן... גם אני הרגשתי ככה היום, יום מחורבן..."
...
זה היה אחד הדברים היחידים שהיו מרגיעים אותי.

מה הפלא שאני היפר אקטיבי עם כל כך הרבה כאב אצור בתוכי,
והרי הכאב מדכא שמחה, שגם היא בטח בפנים איפשהו ורוצה לצאת,
להשתחרר מכל השחור הזה,

מיסטר ג'קיל ומיסטר הייד, סוג של טאז מתוסבך,

היום אני בוכה פחות,
כנרראה שגם צוחק פחות,
הכאב עדיין בפנים,
עדיין לא למדתי לשלוט בו,
אולי הוא בי...

אומרים עלי שהתבגרתי, שנרגעתי... התמתנתי,
ואני חושב נחלשתי, הדחקתי... אגרתי.

וכשאוגרים משהו הרבה זמן,
בסוף... הוא מתפוצץ.