הייתי רוצה לרוץ, מהר יותר ממשב הרוח
להרגיש את חבטות האוויר המלוח
לברוח מהדאגות, הטרחות, הצעקות
ולדלג מעל המכשולים בשביל הארוך.

ואז לפרוש כנפיים, להמריא לשמיים
ולעוף הרחק, לעבר גן עדן
לרחף ברקיע, לגעת בתכול
להתמוסס בעננים, מעל הים הכחול
להסתחרר, לסלוח, אולי אף לשכוח...
להתמוגג מהניחוחות הטריים של החרות.

אך החלום הנפלא הוא רק שריד של תקווה
במציאות התפלה, בשגרה הארורה,
אני אומנם רצה, אך כוחותיי נגמרים
זיעתי נוטפת מבחוץ ומבפנים
רגליי כושלות, אני חסרת אונים
בנשימה אחרונה אני מוציאה זעקה חנוקה
לא אלוהים, אני כבר כל כך קרובה...
אני שומעת מאחורי צעדים,
הם באים לקחת אותי בחזרה.