המשרוקית תמיד תזכיר לי את המורה להתעמלות. נכנסה היא לשיעור
בצעדים קלים ומהירים, לגופה טרנינג אופנתי צבעוני, שערה אסוף
בקוקו גבוה, ועל צווארה כקישוט יקר ערך, תלויה לה המשרוקית.
המורה והמשרוקית, הן ישות אחת, לעולם לא נפרדות.
המורה להתעמלות לעולם לא מרימה את קולה ולא צועקת, שקט.
היא, בעת הצורך, תקרב את המשרוקית לפיה ותשרוק, שריקה חדה
וחזקה, ומיד משתררת דממה. הכול עומד מלכת, הפנים מופנות למורה,
למוצא פיה - שעת פקודה!
כל העיניים נשואות אליה בזכות המשרוקית. כל המשך ביצוע משימה
שהופסקה בשעת השיעור, נעשה בעזרת המשרוקית.
יש שריקה קצרה וחדה האומרת: "הפסק פעילות".
יש שריקה מקוטעת שסימנה: "החלפת משימות".
ויש את השריקה הארוכה, המאיימת והחזקה מכולן שאסור להתעלם
ממנה, זוהי השריקה  האומרת: "הרעשתם, הגזמתם, זוהי אזהרה
אחרונה" ואחרי שריקה זו, גם הזבוב לא יעיז לזמזם, וגם השובב
בנערים לא ימשיך בשובבותו.
יום אחד נכנסה המורה בצעדה המהיר ואמרה: "מועד התחרויות
בכדור-סל הגיע, והיום נשנן את עשרת הדברות של הספורטאים:"
- נהג תמיד בהגינות
- התאמץ במלוא יכולתך - אל תוותר.
- אל תיגרר אחרי הדחף לנצח - אין להשתמש באמצעים פסולים.
- היה צמוד לחוקים, בשמירה על טוהר הספורט - כבודך.
- נוצחת - אל תחפש תירוצים ואל תתמרמר, הספורט אינו אלא
שעשוע.
וכן הלאה, דקלמנו יחד איתה את כל עשר הדברות. זהו, גמרנו
להקריא. האימונים גם הם נגמרו, מחר המבחן האמיתי. מחר התחרות.
הרגשנו מוכנים.
למחרת השכמנו לקום ויצאנו לדרך, צבע חולצותינו צהוב, ואנו
מלווים בקבוצת המעודדות של בית סיפרנו, עם תלבושותיהן
הצבעוניות והפונפונים בידיהן. התרגשנו, הנה הגיע הרגע אליו
חיכינו והתכוננו. הגענו למגרש שהיה הומה מנערים, כל קבוצה
והתלבושת הצבעונית שלה. אנחנו בתחרות, מחכים לתורנו. כבר
קוראים בשמות הקבוצות, הנה מתחילים. אנחנו ראשונים. הגיע הרגע
הגדול.
שריקה, המשחק מתחיל.
אנחנו בעיצומו של המשחק, כן, הולך לנו, ואפילו הולך בסדר. הנה
כבר מסיימים, הניצחון בידינו. עוד דקה שריקת הסיום. אך רגע, מה
קרה? מישהו נתן אגרוף בפנים לאחד מהשחקנים שלנו. האם הקבוצה
השנייה לא שיננה את עשרת הדיברות?
ופתאום, אף אחד לא ידע מאיפה זה בא, התחילו מכות. זה התחיל
באגרוף, והמשיך במכת נגד לאגרוף, ושניים נוספים מהקבוצות
המשחקות הצטרפו גם הם, ועוד שניים, ואליהם עוד שלושה. ומישהו
מהקהל ירד גם הוא, ואחריו באו עוד אנשים לעזור, ומהומה גדולה
פרצה באולם. כולם הרביצו לכולם, אף אחד לא ידע איך לצאת
מההמולה הזאת, לא הצליחו להפריד בין הניצים, והמשטרה נקראה.
פתאום נשמעה שריקה חזקה באולם, שריקת משרוקית, שריקה שהייתה
מוכרת היטב לקבוצה שלנו, זאת הייתה השריקה הארוכה והמאיימת
משעורי ההתעמלות, השריקה שאסור להתעלם ממנה, השריקה שפירושה:
הגזמתם, זוהי אזהרה אחרונה.
תוך דקות מעטות אחרי הישמע השריקה, התחלנו לצאת מערימת הנערים
והאנשים הנלחמים. אנחנו, לובשי החולצות הצהובות, התקדמנו לעבר
היציאה, משאירים את הלוחמים מאחור. שם ליד הכניסה, חיכתה לנו
המורה להתעמלות, ועל צווארה תלויה לה המשרוקית, כתכשיט יקר
ערך. תודה לך משרוקית, הצלת אותנו. אנחנו, התלמידים, נוכחנו
כבר בחשיבותך בשעורי ההתעמלות. אנחנו גם יודעים, אם חס וחלילה
תשכח המורה את המשרוקית בביתה, זאת נרגיש מיד, בלעדייך, אין
סימן מוסכם לשקט, אין סימן להחלפה בין הקבוצות המשחקות, אין
סימן להתחלה ואין סימן לסוף, והגרוע ביותר, אין סימן להיכן
שהמורה עומדת. כי מורה עם משרוקית כל אחד יודע איפה היא, ומורה
בלי משרוקית כאילו שלא הייתה.