אני לא יודע אם זה היה מהתרגשות או מקור, אבל הצמרמורת הזאת
שעברה בי באותו הרגע היתה בלתי ניתנת לשליטה, פשוט רעדתי כמה
שניות עד שחזרתי להיות יציב.
כנראה שזה היה מההתרגשות שלי ומהרגש שלי כלפי היום. אני יודע
שלכל אחד יש את זה מתישהו בנושא מסוים, בטוח. לי יש את זה
בנושא הזה. אולי לעוד אנשים יש את זה גם, אבל בוא נגיד שאצלי
זה די חזק.
אני לא יודע מה לעשות עכשיו, באיזה צד להיות, כי תמיד מדברים
פה על צדדים, אני לא יודע אם לבכות עכשיו או סתם לכבד את היום,
אני לא יודע אם לכעוס או לנסות לשכוח, הכל נמצא פה בבחירות
הממשל, האנשים, הסביבה, החיים, אפילו הכלבים.
אני לא אשכח את החיוך הקטן הזה שהיה לו, רגע לפני, קורא לאשתו
ומסמן לה באופן הכי תמים, למרות מעמדו הרם, לבוא אליו. אחרי
כמה רגעים הכל נגמר, ידעתי. ידעתי שהסוף הגיע.
האדם הזה עם החיוך הפסיק לחייך, ולא ישוב לחייך עוד לעולם,
שפתותיו קרות והוא לוחש מילה אחת: "שלום".
הוא לא ביקש הרבה, הוא ביקש שקט. שאנשים פה יעצרו את כל הפחד,
את כל המציאות האיומה שמתחוללת כאן בלי שבכלל נחשוב לרגע שאפשר
להפסיק אותה. שקט.
אהבה זה מה שנותר לאדם הזה, אהבה לשלום ואהבתי שלי כלפיו עדיין
נמצאת וניצבת בגאון. דמעה זולגת מעיני, כאשר אני רואה את פניו
המחייכים, הכועסים, החושבים ואפילו אלה שבלי שום הבעה.
הוא חסר. חסר לי מאד, למרות שאני לא קרוב אליו בכלל, אני מרגיש
נכד.
אני מקווה שהבעיה שניסו לפתור - אף אחד לא ייתן לה להפוך להיות
פתירה בעזרת המעשה שנעשה. בקשו שקט, לאו דווקא שלום, אלא שקט
ורודפהו!
אסור לאף אחד לשכוח. כל אחד ואחד מכולנו צריך להבין שברגע
שמשהו כזה קורה מבפנים, אז כנראה שכולנו אשמים, אפילו אם כולנו
בוכיים. אין לתת לזה לקרות שוב, כי בפעם הבאה זה כבר יהרוס את
כולנו.
שקט, חכו רגע, תקשיבו לזה...


זה לא נחמד יותר ככה.