אני מרגיש אותו נע בתוכי, שולח זרועות לכל נקודה, לא מפספס
מילימטר. זוחל כמו נחש שמחפש את טרפו וזורע הרס בכל מקום בו
הוא עובר.
אני שוכב פה בבית החולים כבר קרוב לחודש מחובר לכל העולם
ואשתו, לכל הצפצופים בעולם כבר התרגלתי ואני ישן כמו תינוק
באינקובטור, יש לי אחות בלונדינית צבועה שחולה לי על התחת, כל
כמה ימים היא דורשת ממני להסתובב ולהפשיל את החלוק באזור העכוז
כדי לתת לי צביטה ואז היא נאנחת ואומרת "אחח, חבל שלא כל
החולים הם כמוך", אם היה לי את הכוח הייתי משכיב אותה שם על
עגלת התרופות שלה. היא כמובן דואגת לי לכל הדברים, שתייה,
אוכל, להוציא פרחים נבולים להכניס חדשים, לסדר את כל הפיציפקס
שיש לי על הארונית שלי, ממש אמא שניה.
מבקרים אותי די הרבה כאן, ההורים שלי, האחים שלי וכמובן חברה
שלי, שאני מרחם עליהם מאד וכמובן אוהב אותם מאד על כך שהם לא
מוותרים עלי. אמא שלי תמיד מסתכלת עלי במבט כזה של חוסר אונים,
שהיא לא יכולה לעזור לי ואני מבין אותה, הילד שלה יושב מולה
ובינתיים משהו אוכל אותו מבפנים. אבא שלי מאופק יותר, צוחק
ומנסה להרים את המורל, אך אני יודע שבפנים הוא בוכה. אחותי
הקטנה לא כל-כך קולטת והיא נהנית מהטיול היומי הזה לבית
החולים, היא חיה בסרט שאני עדיין בצבא ושאני נהנה מכל זה. אח
שלי שפיץ, הוא פשוט יודע הכל, הוא יודע מה להביא, הוא יודע על
מה לדבר, הוא פשוט יודע לשבת ליד מיטת חולה. חברה שלי כמעט כל
הזמן פה, היא דואגת לי, מנסה לגרום לי להרגיש טוב, אבל כשיש
שקט אני יודע שהיא מאבדת תקווה ואני לא מאשים אותה ואני גם לא
אתפלא שיום אחד היא תקום ותלך, למרות שהיא אוהבת אותי הכי
בעולם. אני יודע כמה זה הולך להיות לה קשה וכמובן לכולם.
האחות באה ואמרה ששעות הביקור נגמרו ושכולם צריכים ללכת, אבל
בגלל שאני מקומבן עם האחות תמיד נשאר מישהו לידי.
הפעם כולם הלכו וקצת שמחתי על כך, כי סוף סוף היה לי זמן לעצמי
לחשוב על העתיד ועל כל הזמן הזה שעובר לנו ליד האוזן כמו שריקה
של כדור תועה.
אני אוהב המון אנשים כאן בעולם המסריח שלנו ואוהבים אותי
בחזרה, אבל אני כרגע גורם להם סבל, מעמסה, דאגה וחוסר שינה.
ביקשתי מהאחות להתקלח. אני אוהב שהיא עושה את זה. אני מרגיש
כמו תינוק שוב, שרוחצים אותו וכל הזמן מחייכים אליו כדי שלא
יתחיל לבכות. אני בוכה. בעיקר בלילות במיטה כשאף אחד לא מסתכל,
אני בוכה ת'נשמה, איך יכול להיות שדווקא לי זה קרה. אני הייתי
בסדר עם רוב העולם הזה, אני עשיתי טוב לכל-כך הרבה אנשים, אני
רציתי לחיות חיים עשירים ומאושרים, להגשים כמה חלומות ופשוט
לנוח, בגיל 70 ככה, על זרי הדפנה, אני מוכן להסתפק אפילו בדשא,
העיקר 70 פלוס.
אז עכשיו בלילה הזה, כשאני לבד וחשוך ואני מעשן סיגריה במרפסת
של החדר, כי אח שלי הביא לי בלי שאף אחד ידע, אני מוכן להרפות,
לתת לעצמי לזרום הלאה, לכו תדעו מה מחכה לנו אחרי החיים שלנו
פה, אולי זו תקופת הסבל ואחר כך זה חיים של כיף ושל הגשמת
חלומות.
כן, כל אחד מגיע לזה בזמנו, חלק מוקדם וחלק יותר מאוחר. אני
כנראה צריך להגיע מוקדם ועכשיו אני מרגיש מוכן.
נשכבתי במיטה והסתכלתי על המוניטור שסופר את פעימות לבי.
מעניין אם יש מוניטור כזה שיכול לספור כמה סרטן יש לי בגוף, כל
כמה זמן הוא מתפשט ולאן, כך שאתה יכול לחשב בדיוק תוך כמה זמן
אתה מתפגר.
היום בלילה אני חותך. אני הולך לראות מה יש עוד הלאה. ואם אין
כלום, אז לא משנה, לכולם תהיה את ההפתעה הזו ואני, אני בסך הכל
אצטרך לחכות לכולכם עד שתחליטו לחתוך.