כשמקלפים אותך, מבפנים החוצה
ומופתעים לגלות שאת ריקה,
כשאת זוחלת על הרצפה ואין לך במה להיאחז כדי להקים את עצמך,
כשאין שם אף אחד שיקים אותך,
כשהפחד מציף אותך ואת מרגישה את הרעידות בכל הגוף,
כשאין לך עוד דלתות לפתוח, אין לאן לברוח,
כשאת נשארת סגורה מכל הכיוונים ותמיד חוזרת,
כשהשד הזה לא עוזב אותך,
רעב לכמה טיפות של כעס ואכזבה שעוד נשארו בך,
כשכבר אין לך מה לתת ואת עדיין כאן,
ואת גם לא רוצה שום דבר.
והרעידות האלה, הן לא עוזבות אותך.
כשאת לבד, לא מבינה, לא מכירה אף אחד
אפילו לא את עצמך, מתחת לכל השכבות האלה.
כשאת מסתבכת אפילו כשכבר אין במה,
כשאין לך עוד מה לחשוף, כשהתוודית על הכול,
כשאת הכי גלויה בעולם, לא מסתירה שום דבר,
אבל עדיין מרגישה כמו הבנאדם הכי צבוע ומגעיל שקיים.
כשאת שבויה בעולם הזה, בחוסר כוח ויכולת לנסות לשפר,
והניצוצות היחידים שאת רואה הם של מלחמות,
במקום שמחה ילדותית בעיניים שלך.
העיניים האלה, שמביטות בך חזרה כשאת מסתכלת במראה,
שכבר שברת לרסיסים כל כך קטנים שהמזל הרע ירדוף אותך גם בגלגול
הבא.
העיניים האלה, כבויות כמו פנסים שבורים. כבר אין בהן אפילו לא
ניצוץ אחד.


איזו הרגשה זאת?