"אתה תיקח את המא"ג!", המ"מ כבר רתח עליי. המ"מ עידן הוא אחד
שמתעצבן מהר ואוהב לצעוק, אבל הפעם זה באמת היה מוצדק. לפחות
מבחינתו. אולי בעצם... גם מבחינתי. את האמת, רציתי לקחת את
המאג עליי, באמת. אבל אני פשוט לא טיפוס של מא"ג. אני רגיל
לפק"ל לאו שלי, אני יודע לתפעל אותו מצויין, ו... זהו. אשמתי
שרן המאגיסט שלנו ב-"בתים"? שוב חוסר הביטחון העצמי שלי בגד
בי.
 "אני... לא נראה לי שאני... א... אני אצליח", גמגמתי למ"מ.
רצו שמועות שהפיסטון של היום הולך להיות קריעת תחת רצינית.
"אתה תעשה את זה כמו ענק. אבל קח כבר את המאג המזד...", המ"מ
התאפק. לא עניתי בהתחלה, רק הפנתי את המבט אל מארק. החייל
המשופם היה מאג"יסט בשייטת, ונפל לכאן עקב בעיות בריאותיות.
החזקתי ממנו. הוא היה פשוט כלי עולם. מארק לא הניד עפעף. הוא
לא ייקח את המאג במקומי.
 "טוב... בסדר...", לחשתי והעמסתי על עצמי את המשקל המעיק על
הצוואר.
"יופי. עכשיו, אחרי חצי שעה עיכוב", הדגיש עידן, "אנחנו..." לא
שמתי לב לנאום שהוא התחיל כי כבר שקעתי ב- "מחשבות". בכל
פיסטון או הליכה אחרת, אתה עם עצמך. עם עצמך ועם מחשבותיך.
אסור לדבר בלילה, וגם אם היה מותר, לא היה לך כח או זמן לבזבז.
אתה רק עסוק בלעמוד בקצב, ולחשוב. אני התחלתי הפעם לחשוב, עוד
לפני שאפילו יצאנו לשטח. חזרתי למחשבה האחרונה שלי בפיסטונים
האחרונים: "נוהל יעלי", קראתי לזה. אין כמו לחשוב על יעל,
החברה שמחכה בבית. אין כמו לחזור הבייתה. רק עוד שב...
"צא מהשוק", מארק טפח על שכמי, והמשיך בעברית הלא ברורה שלו,
"אנחנו זזים". הרמתי את העיניים, והבחנתי שהמחלקה כבר התחילה
תנועה. מיהרתי קדימה ותפסתי את מיקומו של המאגיסט. איזו
גאווה... אני המאגיסט של המחלקה. אני כבר בקושי יכול לחכות
לספר את זה ליעלי. היא תשתגע. גם אני אשתגע כשאספר לה על
הפיסטון הזה בלחישה, ושפתותיה המתוקות ילחשו באוזני דברי
תגובה. היא תקרב את העור העדין שלה אליי ו... כבר התחלתי
ב-"מחשבות", הא? כן... רגע, מה זה? אני שואל את עצמי שאלות?
מסתבר שכן... יופי! עכשיו אני גם עונה לעצמי... ניערתי את הראש
ושמחתי שהגענו כבר לעצירה הראשונה. כולנו עצרנו והסדרנו את
הנשימה, לגמנו כמה שלוקים קטנים מהמימייה, שהיו במקרה שלי,
יותר מחצי מימייה.
התמתחתי לאחור, וניסיתי להשיג מעט מנוחה בעצירה הקטנה הזו.
טפיחה קלה
על כתפי קטעה את המנוחה. זה היה מארק שעמד מאחוריי, כשפרצופו
בכלל מופנה לאדמה. הוא הרים את ראשו ועיוות את פרצופו לאחת
מההכלאות המוזרות שלו. הפעם זו הייתה הכלאה בין חיוך לבילבול,
נדמה לי.
"חשבתי שאתה...", הוא התחיל את משפטו כשהשאגה: "המשך תנועה",
קטעה אותו.        
 רצתי לעמדה הקדמית שלי. "חשבתי שאתה...", שיננתי בראשי את
תחילת משפטו של מארק.  "חשבתי שאתה לא תעשה בעיות". אולי זה
המשפט? באמת עשיתי יותר מדי בעיות, עובדה שאני מצליח לסחוב את
המאג. אני מקווה שהוא לא התעצבן עליי. בעצם... מה הדעה שלו
משנה לי? בכלל, דעות של אנשים אחרים לא אמורים להזיז לי את
הביצה השמאלית, גם לא את הימנית... אבל משום מה המשפט הזה
הכביד לי על הלב.
 רגע, אולי הוא בכלל לא התכוון למשפט הזה? אולי הוא התכוון
להגיד משהו כמו: "חשבתי שאתה לא תצליח". זה משפט חיובי. זה
אומר שאני מצליח לעמוד במשימה. אבל בעצם... זה אומר שהוא היה
בטוח שאני לא אצליח. אני נראה עד כדי כך חלש? יעלי חושבת שאני
נראה חזק. טוב, זה בטח מכיוון שהיא משוחדת . זה בסדר, גם אני
משוחד לגבי המראה שלה. אני בטוח שהיא הדבר הכי יפה שקיים
בעולם, אולי חוץ מאיזה פלא טבע כמו מפלי הניאגרה או משהו
כזה... למרות שבמקרה הזה אני בטח צודק. יש עכשיו עליה קשה
והמאג, כאילו בשביל להזכיר לי שהוא שם, קורע לי את הצוואר.
"חשבתי שאתה תהיה מאגיסט מצוין" , זה המשפט התורן שעולה לי
לראש. זה המשפט גם הכי חיובי ששמעתי ממנו. ליתר דיוק, המשפט
הכי חיובי שחשבתי עליו עד כה. שוב ירידה תלולה. "חשבתי שאתה
מעצבן , אבל לא תארתי לעצמי שאתה עד כדי כך מרגיז", דמיינתי את
פרצופו הזועם של מארק. אז זהו... שלא. באמת טוב שלא הגזמתי.
ככה המשיך הפיסטון המרגיז הזה... עוד עלייה ועוד מחשבה. פעם
טובה, פעם רעה. עוד ירידה ועוד משפט חדש שיצא מפיו של מארק
הדמיוני. ואז הגיעה העצירה, אחרי פיסטון לא כל כך ארוך, למרות
שאין כזה דבר עצירה סופית מוקדמת מדי. אינסטינקטיבית שלפתי את
חפיסת הסיגריות, ומישהו (אני אפילו לא שמתי לב מי) כבר זרק לי
איזו מצית. אחרי שנרגעתי מהקצב המהיר של הפיסטון הלכתי לברר את
עניין ה-"חשבתי אתה..." עם מארק. לקחתי שאכטה מרעל הטבק
וניגשתי אליו, לא היה נעים לי להפריע לו בזמן שהוא שתה אבל כבר
הייתי לחוץ מדי. אחרי ה-"מה נשמע?" וה-"איך היה?", הטקסיים
והטריוויאלים, ניגשתי לעניין.
 "תגיד...", לקחתי שאכטה אחרונה וזרקתי את הסיגרייה, "למה
התכוונת כשאמרת לי - "חשבתי שאתה..."?"
"מה?", הוא עיוות את פרצופו בהבעת תמיהה.
"קודם... בעצירה הראשונה, כשבאת מאחוריי...."
"אהה...", נזכר החייל, "זה... פשוט התבלבלתי, חשבתי שאתה מישהו
אחר..."




מא"ג- מכונת ירייה בשימוש צה"ל, הנחשבת לאחד מהפקל"ים הקשים
לנשיאה.
לאו- פק"ל המורכב ממספר גלילים המתחברים יחדיו, ובעזרתם ניתן
לשגר פגז נפיץ. נחשב לאחד הפק"לים הקלים יותר לנשיאה.
פיסטון - בשפה הצה"לית, עלייה וירידה מגבעות, בהליכה מבצעית.