אני ניגש ונעמד מולה. מאחורי נפערת תהום עמוקה
הפחד מתעבה לאגלי זיעה קרה על מצחי

אישוני מכווצים. כאילו למנוע מהאמת לפרוץ
כמיהה אנושית לנצח, צורבת בבשרי

קרבי המתהפכים מפיחים משמעות במילים שחוקות
נשימותי כבדות, ליבי מכתיב את הקצב

היא מפנה מבטה כאיבחה של חרב
חושפת בחיוך ידוע מראש, גורל בלתי נמנע

בהבל פיה המתוק הרגע מתלקח והנצח מתנפץ
הדממה פורשת מעלי כנפיים וחגה כעוף דורס

אני משפיל מבטי וצועד לאט לאט לאחור
ושוב הפעם נמוג אל הצל. נעלם מן האור.