[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"נו באמת. עוד פעם סיפור הביצים?"
ביטלתי את דבריו תוך שאני מפנה את גופי לכיוון השני ופוסעת
לעבר המרפסת הקטנה, לסיגריה של "נעלבתי".
התגובה כצפוי, לא אחרה להגיע.
"פשוט מדהים! העקביות ההפגנתית הזו שלך עם הפוזה של 'אני
הולכת!' והסיגריה 'המעוצבנת' המגיעה מייד אחריה. בקאמרי יכולים
רק לפנטז על שחקניות כמוך!" הוא צעק לכיוון הגב המתרחק שלי
משפט ארסי ומתחכם במידה הנכונה - כמו כל דבר שהוא שהייתה לו
איי פעם נגיעה בו.
כמובן שמייד אחר כך  הוא שקע בעצבים לתוך הכורסא החומה, ונתן
לדמויות הקטנות והזריזות לנוע על הרקע הירוק של המסך - וזאת רק
כדיי לעצבן אותי עוד קצת עם קולות האוהדים האנגלים שצווחו מתוך
המרקע "ליברפול! ליברפול!".  
ככה זה אחרי כשתקועים אחד בתחת של השני כבר שנים. לומדים את כל
האקורדים הדרושים כדי "לנגן על העצבים" כמו שצריך...
 'את לא עונה לו עכשיו, את לא עונה לו עכשיו', מלמלתי לעצמי
את הקארמה הטרייה שלי, בין שאיפה עמוקה פנימה של אויר לא כל כך
צלול, החזרתו לחלל החיצון לי, ושאיפה נוספת של אויר ממש לא
צלול - דרך פילטר ה L&M lights  הצהבהב.
ובעוד אני שקועה בניסיונות שווא להאט את קצב טיסת הדם המרוקאי
שלי למוח (הניסוי החדש שלי בבני אדם), הוא שיגר את הפצצה
לעברי. רק שהפעם לא היה מדובר בסתם פצצה רגילה שכל אחד מאתנו
שמר באמתחתו לעתות מלחמה שכאלו  -
הפעם הייתה זו הפטרייה האמיתית. הרדיואקטיבית.
"את יודעת מה? לפחות לא רק לי יש כאבי ביצים בגלל האובססיה הזו
שלך של  'לא להכניס את הנקניק לפה' "  אמר, תוך שהוא דואג
להדגיש בעזרת חיקוי מתנגן בזלזול את חמשת המילים האחרונות,
אותן מצא כמייצגות נאמנה ביותר למשפטי ההסברים הרגילים שלי.
"ס - ל - י - ח - ה ? ? ! !"
צווחתי בהלם מהמרפסת, תוך שאני מנסה במקביל להחזיר לעצמי את
הנשימה (לאחר שנתקעה לי ה"שאכטה" בריאות), לכבות את הסיגריה
בלחיצות חדות ועצבניות, ולסדר את בלגאן הספקולציות שהתרוצצו
והתנגשו לי בראש, כמו מולקולות של גז מחומם.
"ס-ל-י-ח-ה?? אתה מוכן לחזור על מה שאמרת??"
אמרתי לו, הפעם ממרחק יריקה מהפרצוף הזחוח שלו, תוך מאמץ אדיר
להראות הכי פגועה, מעוצבנת ובטוחה בעצמה שאפשר, והעיקר לא כאחת
מפוחדת שנתפסה בקללתה.
"את שמעת   ט ו ב   מ א ו ד   את מה שאמרתי"
הוא ענה לי בטון הכי רגוע ובטוח שלו ששמעתי מזה שנים, תוך שהוא
דואג לשדר לי בטחון זה במבטו הנחרץ, המלווה בחצי חיוך ערמומי
שנעץ בעיניי מבלי להניד עפעף ולו פעם אחת.
הייתי בשוק.
ניסיתי נואשות לסדר את השאלות שהתרוצצו במוחי כמו עכברים
בכלוב, אולם בו בעת לא יכולתי אפילו להתחיל ולהאמין כי יש בהן
אמת. הרי זה לא יכול להיות!
אוקיי, אמרתי לעצמי, הכל תחת שליטה - אז תירגעי. רק כדאי
שתתחילי לחשוב איך לנסות ולסחוט ממנו אינפורמציה על מה שהוא
באמת יודע מבלי להעלות חשד שמשהו אמור להיות לא בסדר.
"טוב" פתחתי, הפעם בשקט יחסי,
"אני ממש לא רוצה להתעצבן מעבר למה שאני כבר עכשיו - למרות
שאני בספק אם אני יכולה להיות עצבנית יותר מזה. אבל בוא נעזוב
את זה לרגע, וננסה לנהל פה איזשהו דיאלוג נורמלי, כמו שני
אנשים מבוגרים ו-ב-ו-ג-ר-י-ם.
אתה חושב שתוכל לעמוד במשימה?" סיימתי את המשפט המפולפל שלי
בנימה קטנה של ציניות.
"אם זכרוני אינו מטעה אותי", הוא כיווץ את מצחו בהגזמה והפנה
את מבטו לנקודה לא ממוקדת בקיר  "זה לא הייתי אני שברח קודם
למרפסת לסיגריה, משאיר את הדיון תלוי באוויר"
"טוב, טוב, טוב שרלוק. מספיק עם ההתחכמויות."
קטעתי את הקרב הסארקסטי שלנו, שבינתיים גבה ממני רק קורבנות,
ועברתי לחזית אחרת
"דבר ראשון, אני אודה לך מאוד אם לא תכניס לי מילים לפה"
חצי שנייה אחרי זה כבר ידעתי ששמתי לעצמי רגל, והתגובה המתבקשת
אכן הגיעה  
"מה לעשות שזה הדבר היחידי שאני  כ-ן  מצליח להכניס לך לפה?"
כל הכבוד לי, 'דרדסית הפתעה' מוצלחת שכמותי. מחלקת לו מתנות,
ואחר כך עוד מתפלאת שהן מתפוצצות לי בחזרה בפנים.
"את הנקודה הזו הבהרת כבר לא פעם אחת - בדיוק כפי שאני חזרתי
ואמרתי מה דעתי בנידון.
אולם אודה לך מאוד אם בדיון הלא רשמי הזה שלנו לא תהפוך אותי
ל'אכלנית נקניקים' - כפי שלא תרצה לראות את עצמך כ'מיס לוסי'.

Agreed? " סיימתי את המשפט הנורמלי הראשון שיצא מפי במהלך
הערב כולו.
"בסדר, בסדר. I take it back"
שתקנו שנינו שתיקה קצרה לשם שינוי, שאצלי לפחות, נבעה מהצורך
לסדר את המחשבות מחדש אחרי שהגיע הזמן לשבת לשולחן המשא ומתן.

"אז עכשיו אתה מוכן לנסות והסביר לי על מה דיברת קודם?" שמתי
על השולחן קלף שקול ראשון, מבלי לגלות את שאר ההפתעות המסתתרות
אצלי בחפיסה.
"אני מוכן.  השאלה היא אם את מוכנה..."
"מה זאת אומרת? ברור שכן! ותפסיק עם ניסיונות ההפחדה האלה"
עניתי בקרירות בטוחה, שהסתירה חששות כבדים מהעומד לבוא.
"בסדר. אם זה מה שאת רוצה, אני אשמח להסביר."
עוד דקה של שתיקה עברה לה בזמן שהוא הלך להביא לעצמו כוס קולה,
ולי - בנוהל הרגיל - דיאט, התיישב חזרה מולי על הספה החומה,
זרק מבט אחד אחרון של 'את בטוחה?', ומשלא הגבתי - נשם עמוקות
ואמר
"טוב. אז איפה היינו? אה, כן. בכאבי הביצים."
לקח עוד לגימה קצרה מהמרענן הרשמי של הקיץ, והמשיך
"מאחר ואני מאמין שלא הייתה זו סוגיית כאבי הביצים ש-ל-י,
שעניינה אותך במשפט שאמרתי, כמו שכמעט אף פעם לא התעניינת בזה
ממש..."
"זה לא נכון מה שאתה אומר, אבל אני אתן לך להמשיך, ואגיב בסוף.
כי בניגוד למה שאתה חושב, כן מעניין אותי אם אתה מתעצבן -
כמו במקרים שמפריעים לך באמצע המשפט,
וכן חשובים לי כאבי הביצים ש..."
"אז למה את ממשיכה להפריע לי באמצע?" הוא התפרץ בחזרה, קוטע
את ההצהרה המתחכמת שלי.
"סליחה. תמשיך." נסוגתי חזרה.
"אז כמו שאמרתי, מסתבר שבנוגע לכאבי הביצים, כנראה שצודקים אלו
שאומרים:    'צרת רבים - חצי נחמה' "
"מ ה  ז א ת  א ו מ ר ת  צרת רבים חצי נחמה??!!" קטעתי אותו
שוב בצעקה, יורה בעצם את יריית הפתיחה לקרב ההשתלחויות הבא
"את יודעת ט ו ב  מ א ו ד  ל מ י  אני מתכוון!!"
"ל א !  אני לא יודעת!!"
"לא יודעת, אה?! דווקא נראה לי שבקטע של "לדעת" ידעתם ט-ו-ב
מ-א-ו-ד מה לעשות במיטה!"
"בן זונה!! תפסיק לירות מילים באוויר! מי?!! תגיד מי?!!" ירקתי
אש של קללות לעברו כדרקון אדום עיניים מבכי ועצבים, והוספתי
בשפתיים מכווצות
"הניסיון הנחשי הזה שלך, לסחוט ממני בגידה שלא הייתה, פשוט
עצוב!"
"עצוב את אומרת? חסרת בושה שכמוך. אני אגיד לך מה עצוב"
הוא שלף חרב סיף חדה ובוהקת היישר אל מול לשון הדרקון החמה שלי
ותקף:
"עצוב שגם עכשיו, שאני י-ו-ד-ע מה עשית לי מאחורי הגב, את
משחקת את משחקי השקרים המגעילים האלה שלך,"  
שני חתכים ואני מדממת בקשקשים.
"עצוב לי שאשתי בשלוש השנים האחרונות, זו שחשבתי שאין דבר טהור
ממנה בעולם, לא יכולה להיות פעם אחת אמיתית איתי ועם עצמה,
ולהגיד את האמת"  
שני חתכים והלשון קטועה.
לירוק אש אני כבר לא יכולה.
בשארית כוחותיי, נפנפתי בכנפיי הדרקון הזעירות שלי, וחנוקה
מדמעות מלמלתי
"ש ם!, כל כך קשה לך להגיד את השם של אותה דמות שהמצאת כי הרסה
לנו את החיים??!!"

"אאאאלי!" הוא שאג.
"רצית לשמוע שם?? אז הנה, אני אגיד לך את זה עוד פעם! אלי!
אלי! אלי! אלי!!"
"מה? מה?? מה???" אמרתי לעצמי בקול רם, מנסה להבין מה קורה,
ואיך לעזאזל אלי קשור לעניין
"כן! מה שאת שומעת! אני יודע  ה-כ-ל!  דנה סיפרה לי ה-כ-ל -  
חסרת טיפת מצפון ובושה שכמותך.
שקרים, על שקרים על שקרים!" הוא המשיך בנאום מלא בבוז.  
"שאני פשוט  ל-א ת-ו-פ-ס  איך הייתי עיוור כזה. איך אני והיא
היינו טיפשים כאלו, דנה המסכנה."
הייתי יותר מדיי מבולבלת עכשיו, מה שנתן לו מרחב חופשי להמשיך
בשלו
"ומה שאני לא מצליח לתפוס זה את החוצפה שלך! החוצפה לדפוק את
החיים של שני האנשים הכי יקרים לך בעולם! לבגוד בבעלך,
עם הארוס של החברה הכי טובה שלך?! לא ייאמן!
ולחשוב שרק עד לפני כמה שעות, כשהיא סיפרה לי בבכי את הכל,
חשבתי שרק מוח מעוות יכול לחשוב על תסריט כזה. והנה, 'אשתי
הנאווה' ניגלתה בפניי מחדש במערומיה "
הוא המשיך, ואני אט אט הפסקתי להתגונן ונתתי לו להסביר לי
בעצם, מה סיפר לו המח המעוות הזה, בלי ידיעתי.
"ודנה'לה המסכנה. כבר חודש מאז שהוא עזב אותה - ולא סתם עזב -
ברח!  לאמריקה!!  היא שוברת את הראש אם לסלוח לך או לא.  
נשמה! זה מה שהיא!"
נכון. היא באמת נשמה, המופרעת הזו, חייכתי לעצמי בפנים.
המשכתי לשתוק, מסדרת בראש את מה שקרה פה בעשר הדקות האחרונות
ומה שעלול לקרות עכשיו, אבל הוא לא השאיר לי מקום לספקולציות
מיותרות. אצלו, אם כבר מניחים את הקלפים על השולחן - מהמרים על
כל הקופה.
"אבל רק דבר אחד אני רוצה לדעת לפני שאני אוסף עצמי מהדירה
היאפית והדוחה הזו שלך, שקנית עם הכסף הזה - שדאגת להזכיר לי
יומם וליל שלא ממני הוא מגיע, והולך מפה לתמיד בלי לקחת ממך
גרוש, בדיוק כפי שכל כך רצית."
"מה אתה רוצה לדעת?" לחשתי לעברו, עת מבטי מושפל, ממש לפי
הספר, לכיוון הרצפה.
'כן! תגיד כבר מה הדבר היחיד שאתה רוצה לדעת-  ולך!' שמעתי את
השדון הקטן שבי לוחש לי באוזן, תוך שהוא מקפץ משמחה
"אני רוצה לדעת, מה עשית לו, לאלי, שהצלחת להבריח אותו עד
לאמריקה.
ולפחות פה תנסי להשאיר לעצמך טיפה כבוד עצמי ותגידי את האמת!"

באמת, דנה, מה עשית לו שהוא ברח כל הדרך לאמריקה, ואיך לא
שאלתי אותך את זה אף פעם?



אלומה צרה של אור החלה חודרת מבעד התריס האלכסוני, מבשרת על
התקדמות השמש בשמיים לנקודה ממנה היא מתחילה לבקר אצלי בבית.
התחלתי לפקוח את עיניי הרגישות באיטיות, ולתת להן את הזמן
המרבי להתרגל לאור, אחרי שעות חושך ארוכות.
הייתי בבית שלי.  
בבית "היאפי" שלי - כמו שהוא נהג לזרוק לי בעוקצנות מדיי פעם
(כולל הפעם ה-היא), במיטת העץ הרחבה שלי, ועם הסדינים היקרים
להפליא שלי.
איזה יופי לי.
הושטתי את ידי לצד השני של המיטה, ורפרפתי בעדינות על שכמה
החשופה של אהובתי הישנה עמוקות.
אור אף פעם לא הפריע לה לישון, ולי אף פעם לא הפריע להעביר את
הזמן בלהביט עליה ישנה -
אז למה להפסיק עכשיו?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"תבואי אלי
בהפסקה של החמש
דקות, אני אעשה
לך..."







ילדה קטנה נזכרת
במורה לספורט
שלה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/01 3:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה של הים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה