(המשך ל'בלוז ליל חורף' ו- 'שעת השדים')


ניעור.
הזוי ומזיע מדדה דרכי לשירותים, זמן ומרחב נמרחים לכדי עיסה
כהה בראש הקודח.
וכה מאוחר...
השחר במרחק אינסופי שכן המדד האמיתי היחיד לכל מרחק שהוא הוא
הזמן הלוקח לעבור אותו, וכאן, במקום הזה ובשעה הזו עצר הזמן
ממהלכו.
שעת השדים בפתח. קרעי ערפל ממלאים את ראשי.
קלאסטרופוביה וחוסר אונים, מחנק וחרדה מתערבבים בחשיכה לכדי
תמצית כל הפחדים כולם הנספגת מרה על לשוני, מבלבלת, מוציאה
מאיזון.
החשיכה כמערבולת המתנקזת בראשי וכל הלילה הכבד הזה בדמות אותו
יצור נכלה היושב על חזי, מכהה את חושיי. מתכות כבדות נגררות
בקול צורם על הרצפה.

הזמן חורק ומגהק סביבי נאבק לעמוד על רגלי אני ניעור ומדדה
דרכי לשירותים הזמן חורק אני ניעור ומתיישב שוטף פנים אני
ניעור מתכות כבדות צורם אני נופל אני שוקע ומדדה אני ניעור
יושב חולם מקיץ ומת אני ניעור.

קרן אור ירח חיוור מבקיעה בחשיכה דרך חלון מעל מיטה אני מחשב
להתפקע חלב חם נוטף על שפתיי הרועדות מעל כיור השירותים
(מבולבל מבולבל מבולבל) מחליק על חלב נר רותח?

היצור על השטיח מתבונן ומתבונן ולא מוציא הגה רק מחלק קלפים
בשקט יושב רגליו מסוכלות וידו השעירה מלטפת ברכות את שיערך את
ישנה אני ניעור.
בורג חשוף מהארון אני שולח יד מחליק והכאב הוא טהור ופשוט ויפה
אני מנסה להתמקד ולא מצליח מתערבב.
גלים מלחכים את סף החוף ונסחפים ברוגע למצולות, אחר מתנקזים
בפתח הכיור שלי תהום הנשייה כמערבולת בראשי שפתיה פי הגיהינום
אין נחמה לבודדים.
לווייתנים כבדים שרועים על גבם בדופן תודעתי משוועים למים
והיצור כמו מקרקר, "זאת הפעם עוד תפסיד לי", בעיניו צחוק
ועניין.  
הזמן המתערבב שוצף קוצף ובמפל סחרחורות מכה ברכותיי חורש תלמים
ומכווץ מוצץ מלשד ישותי בתאווה אין קץ אני חושב אני שוקע ונבלע
במרק הסמיך הזה של דמדומים ואור קדומים במרקם המתפתל של העיר
העייפה והשדים והרוחות והזמן צמיגי מחניק ומייגע  
א י ן  ל י  א ו ו י ר  
"איל?"
מנומנמת את קוראת לי בקול מתפנק. אני סוגר את הברז ומנגב את
פני ובמראה צלו של היצור מחליק אל מתחת למיטה. "לאן הלכת?" את
שואלת מתוך שינה, מתגלגלת בשמיכת הפוך, גונבת לי את כל המיטה
כתמיד.
אני נשכב לידך וידיך הלוהטות חובקות את צווארי.
נבהלתי", את לוחשת באוזני ומנשקת בשפתיים חמות.
אני נאנח ובוהה בתקרה, "אל תדאגי, אני פה".
מתוך אינסטינקט, להרגיעני, את רוכנת מעליי.
מתפתלת מתוך בגדייך, את משילה את הגופייה הקרועה כמו נשל ועורך
הרענן והמתוח נגלה באור הירח הכחול.
עדיין לא ערה, מעליי עתה, פשוקת רגליים ובתנועות רכות את מנקזת
מתוכי כל רע, צפה לא צפה מעל פני ההכרה ולבסוף קורסת לידי
צוננת, מצמידה את גבך החשוף ואחורייך לקיר הקר.
'שוב היא הצליחה לגנוב לי את הצד הקרוב לקיר' אני חושב לעצמי
ומחייך.
מעניין אם תזכרי את זה בבוקר.  
השחר משיל מעליו כבלי לידתו ומקודם על ידי ציוצי הציפורים ואני
נהייה מנומנם.
השלווה שבריקנות מציפה את ראשי ונדמה לי, במרחק, נשמעים צלילי
סקסופון אלט מלטפים.
מחזור של כעס וחמלה הושלם. אני חוזר אל הריק. אני אוהב אותך.