השעה אחת בלילה, השעה שכל המחשבות עולות לו לראש.
עד לפני שבועיים זו הייתה פחות או יותר השעה שהם דיברו בטלפון,
אפילו אם זה היה להגיד לילה טוב אחד לשני, אבל בשבועיים
האחרונים, מאז שהם נפרדו, זו השעה הכי נוראית ביום, השעה שהוא
אומר לעצמו: "היום אני אירדם בלי לשקוע בדיכאון", אבל שום דבר
לא עוזר, תמיד עולות המחשבות העצובות על זה שהוא אוהב אותה וזה
לא יכול להמשיך. משהו לא מרגיש בסדר, כאילו חסר משהו כדי שהיום
ייגמר...
הוא יושב מול המחשב בדירתו, קורא סיפורים ישנים שכתב, מעלה
בזיכרונו את התקופה שלפני הצבא, קורא איך הוא הרגיש אז ומשווה
למה שהוא מרגיש עכשיו.
כמעט שלוש שנים שהוא לא כתב, מתוכן שנתיים קסומות עם זאתי
שעכשיו הוא מחזיק את עצמו כדי לא להתקשר אליה.
הוא עומד עכשיו לקראת שחרור, עוד חודש והוא יוצא לחופשה
האחרונה שלו בצבא, ל"חופש הגדול" - לאזרחות...
הוא קורא את הסיפור שכתב על תחילת שירותו הצבאי, צוחק על
צעירותו, חושב לעצמו שכל כך הרבה השתנה מאז, כל כך הרבה...
הוא מסתכל על הקירות הריקים, הקירות שעד לפני שבועיים היו
מלאים בתמונות של שניהם מהטיול לכנרת, ומהחופשה ליד נהרייה.
הקירות שנצבעו באופן זוועתי ממתי שהם ניסו לצבוע אותם ביחד.
הוא חוזר לקרוא את הסיפורים שכתב, הוא חושב לעצמו על הלקחים
שהפיק מהקשר הראשון שעזרו לו בקשר שני, על כמה הוא התבגר, על
איך השתנו הדברים.
זו הפעם השנייה שהוא מנסה לכתוב, בערך באותה שעה - מתי שהוא
מנסה להירדם, מנסה בכל הכוח ולא מצליח. כבר שבועיים שהוא נכנס
למיטה בערך בשעה הזו ולוקחת לו לפחות שעה להירדם.
הוא לא בטוח אם רק הפרידה גורמת לזה, אבל הוא גם לא כל כך
מודאג מהשחרור, למרות שרק על זה הוא מדבר בחודש האחרון. כל
משפט שלישי שיוצא לו מהפה הוא: "... בגלל שאני משתחרר..."
למרות שסיבת הפרידה שלהם ברורה לו, הוא לא יכול שלא לחשוב שהוא
היה ה"חבר לצבא" שלה. הרי הם הכירו שלושה חודשים אחרי שהיא
התגייסה ונפרדו חודשיים אחרי שהיא השתחררה. אבל זה לא ממש
משנה, זה לא מה שמפריע לו;

זה היה אחרי סוף שבוע שהם בילו ביחד, כמו כל סוף שבוע אחר,
ביום ראשון בבוקר הוא היה צריך לנסוע לבסיס, הוא ארז את
הדברים, נשק לה לשלום, חיבק אותה ויצא לדרכו. בערב אותו יום הם
דיברו בטלפון, אבל משהו לא נשמע לו כרגיל, כבר מסוף השבוע משהו
נראה לו חשוד בהתנהגות שלה.
היא ביקשה הפסקה, לא בפעם הראשונה, על אותה בעיה שהיא ביקשה
בפעם הקודמת - חוסר הדמיון ביניהם - שוני מוחלט אפילו.
הוא ידע שהפסקה זה לא מה שיעזור, ועל-אף אהבתו אליה ורצונו
להמשיך את הקשר, הוא אמר שהוא חושב שכדאי שהם ייפרדו, וזהו, כך
הם נפרדו: "אנחנו אוהבים אחד את השני, אבל זה לא ילך..."
זה נראה לו מושלם מידי - too good to be true, משהו חייב עוד
להתקלקל, להיהרס...
אבל בינתיים שום דבר, חוץ משעצוב וקשה שום דבר לא נהרס.
הוא נזכר איך הוא ניסה להסביר לאנשים במה מתבטא "השוני המוחלט"
הזה - הוא היה אומר כך: "תבחר נושא, כ-ל נושא שהוא ואני אראה
לך שכל אחד מאיתנו אוהב את הדבר ההפוך".
וכך היה, כמעט כל נושא שהועלה בפניו הוא נתן את שני הצדדים -
הצד שלו והצד שלה, שהיו מנוגדים. הדוגמה הכי פשוטה שהייתה היא
היחס לאהבה: בשבילו אהבה זה כל מה שצריך - מספיק שיש אהבה, על
השאר אפשר לעבוד, בשבילה זה לא מספיק, צריך יותר מאהבה כדי
שקשר יחזיק מעמד.
השעה כבר שתיים בלילה, השעה שהמחשבות נרגעות, ואפשר, עם קצת
מזל, לעצום עיניים ולהירדם.
ואולי עכשיו, אחרי שהוא כתב חלק ממה שהיה לו בראש, אולי עכשיו
הוא יצליח להירדם יותר מהר, כך הוא מקווה...