עומדת ומביטה בי בעיניים גדולות מצידו השני של הכביש. הרמזור
אדום, והיא מחכה לבדה על האי הקטן שבאמצע נהר המכוניות הסואן.
מעליה שמים מתחתיה אדמה, אותם שמים שאני תחתיהם ואדמה שאני
דורך עליה, ובכל זאת נראה שהיא מרחפת לה באיזה מימד אחר. שיער
ארוך, כולו אדום מקצה לקצה, פנים מנומשות ושמלה קצרה, ילדותית
במקצת, וודאי שלא לגילה. תיק פשוט, כמעין שק שמתוכו מבצבצת
מחברת מרופטת. בידיה היא משחקת בעט, מאצבע לאצבע במהירות
מיומנת מתוך הרגל. היא נמוכה, ונראית אבודה בין כל המכוניות
המקיפות אותה. הרמזור מסרב לתת לה לעבור. משאית גדולה עוברת
בכביש ומסתירה אותה ממני, בתחלופה של פרסומת מאיזושהי חברה
לייצור משקאות קלים. מהפרסומת מחייכת אליי אישה צעירה. חיוך
רחב ופראי שחושף שיניים לבנות, שיער חום ועיניים שבורקות תחת
הבזקי מצלמות, בידה בקבוק והיא נהנית הנאה מסחרית מהלגימות
שמתאפשר לה לשתות.
כן בטח.
המשאית עוברת ואני רואה אותה שוב, הפעם היא מביטה בשעונה
הגדול, רפוי כל כך על פרק ידה. היא נראית לא מרוצה, לא מוצא חן
בעיניה לעמוד לבד על האי, בין כל הגלגלים והעשן והצפירות.
ואולי היא ממהרת לאנשהו? היא מעיפה מבט נואש בפנס האדום שדולק
ברמזור ונשענת על עמוד. היא נראית כמישהו שקפצה מתוך סיפור, כל
כך הרבה חוטים שאפשר לרקום מהם עלילה על קורותיה סובבים כל פרט
בה. החל מנעליה הישנות, ועד לפרח הצהוב בשערה, הנראה כטובל
באמבטיית אש בין כל האדום שעל ראשה. עוד לא ראיתי אף אחת ששמה
פרחים בשערה כדי לקשטו, כולן משנות את הצבע, הצורה, חלקן
מחביאות תחת כובע. ואילו היא שמה בו פרח, מאין קטפה אותו?
מהגינה שבביתה, או משיח אקראי ברחוב? אולי אינו אמיתי, מעברו
השני של מעבר החצייה שפסיו משתרעים על הכביש לא ניתן להבחין
בבירור. מכונית מסחרית, ועוד משאית מחביאות אותה ממני, וכשהיא
נגלית לפני שוב בידיה המחברת המרופטת והיא משרבטת בה משהו.
המבטים שלנו נפגשים לרגע אחד ארוך, ואני לא מבין את פירושו של
מבטה. מהורהר. הרגע נגמר והיא מסיטה את עיניה וחוזרת אל
המחברת, כנראה העדיפה את המחברת על פני.
איני ממהר לשום מקום, רק רגליי יתעייפו אם אעמוד כאן כל היום,
אני תוהה לגביה. מדוע המבט בעיניה היה מיואש כאשר הביטה
ברמזור, שכמו בעקשנות סירב לשנות את צבעו עבורה? רצון מחלחל
בתוכי שהרמזור ישנה את צבעו וישחרר אותה מהאי הקטן והאפור עליו
היא עומדת, המקום אליו היא ממהרת וודאי עדיף על אמצע הכביש.
היד שעליה השעון הגדול מתרוממת שוב בסבלנות הולכת ואוזלת, היא
מביטה בכביש ששקט, מהססת. היא מהססת דקות אחדות לפני שהיא
מתחילה לחצות לאורו של הרמזור האדום, היא כבר כמעט באמצע הכביש
כשהאור משתנה לירוק. אני מתחיל לחצות, ולפני שאני מספיק לעשות
את הצעד השני שלי משאית עוברת במהירות, שוב אותו חיוך מסחרי.
הפעם מוחק אותה מעיני, היא עפה הצידה, המחברת שלה נופלת לרגלי.
כל העולם עוצר להביט בה בטיסתה, אפילו הרעש, הציפורים, רק
חריקה של מכוניות מאחורי המשאית נשמעת. היא נופלת מרחק של
מטרים רבים משם, שיערה פזור סביבה, גלים גלים של אש שמש יוקדת.
הפרח נשר משיערה, לא רחוק ממני. דמה מכתים את בגדיה, אדום כמעט
כמו שיערה. המולה, המון אנשים  רצים. ורק אני עומד באמצע
הכביש, מביט בגופתה שכבר לעולם לא תגיע אל היעד אליו מיהרה כל
כך. דקות עוברות, סירנות כחולות של משטרה, ואדומות אמבולנס
שכבר אין תועלת בהגעתו. היא מתה, אפשר לראות זאת על פניה
שאיבדו משהו, וגם מבלי להביט על פניה, שלולית הדם מספקת ראיות
מספיקות כדי שכל עובר אורח יוכל להגיד שנשמתה פרחה הלאה. ההמון
מתחיל להסתיר לי אותה, מכוניות המשטרה, האמבולנס, כולם מונעים
ממני להביט בה. אין עוד מה לראות.
אני מביט מטה, אל המחברת המרופטת לרגליי, היא פתוחה ומתוכה
מביטות בי פנים מוכרות. פניי שלי, שרבוט מהיר אך מדויק, ולצד
הדיוקן המאולתר שלי סיפור קצר. אותם חוטים הסובבים אותי, שאפשר
לרקום מהם סיפור. כתב יד גדול, עגול, קצת לא מסודר מספר לי
כיצד וודאי יש לי את כל היום לפני, ואני עומד וממציא סיפורים
על האנשים לפניי, כמישהו מתוך מישור מקביל, הצופה מן הצד על
הנעשה סביבו. אפילו העט בו שיחקה עוד תקוע בכריכתה של המחברת,
לא סגור.
הרי היא לא סיימה לכתוב את הסיפור שלה.