היא ישבה בתוך בור עמוק ורחב, ידיה חובקות את ברכיה אשר
מכופפות לפניה.
כמתוך חלום היא ניסתה לשאוב את עצמה חזרה למציאות.
היא לא רצתה לחזור לשם, למקום ההוא.
היא רוצה להשאר כאן, איפה שבטוח.
אבל משהו אחר קרא לה החוצה, לאוויר החופשי שמחוץ לבור.
משהו אמר לה, שעד כמה שקשה שם בחוץ, יש גם טוב.
היא פחדה לחזור לשם, עד שסוף סוף מצאה לה מקום מקלט.
אך היא הכריחה את עצמה ופקחה את עיניה, וראתה רק חשכה נעימה
שחיבקה אותה והרגיעה אותה.
האם היא באמת מוכנה לעשות את הצעד הזה, ולצאת מן הבור? לחזור
לעולם שבחוץ, לעולם הזה שמחכה לה שתצא כבר?
היא הביטה למעלה, ושמיים כחולים הביטו עליה חזרה.
לא, אסור לה לתת לעצמה להתפתות.
היא חייבת להשאר כאן, איפה שאין רוע, אין רמאויות, אין
ניצולים, אין בכי, אין קושי.
רק... שקט. שקט, והיא עצמה בלבד.
זה כל מה שהיא רצתה כרגע.
ואז לפתע, היא שמעה קולות מעל ראשה.
אולי בכל זאת שמו לב שהיא נעדרת מהעולם שלמעלה כבר כמה זמן,
יכול להיות.
אולי הם מחפשים אותה, ומחכים לה.
היא הביטה בשולי שמלתה, שהיו קרועים ומלוכלכים משכבת הבוץ
שכיסתה את דופן הבור.
היא הביטה מעט בבוץ, ומוללה באצבעותיה קצה פיסה רופפת אחת
משמלתה בידה הרועדת.
לפתע, פנים הציצו מעל, וקראו בשמה.
היא הרימה את מבטה שוב, והופתעה לראות פנים נעימות של גבר
לא-מוכר, קורנות ומחייכות אליה.
"מי אתה?"
"אני כאן כדי לעזור לך. את חושבת שתוכלי לצאת לבד?"
היא הביטה בו במבט חושש.
"ומאין לי שלא באת רק כדי להזיק לי, כמו כל השאר?"
"תאמיני לי, שאני כאן רק כדי לעזור. אני מבטיח לך שאני לא אפגע
בך. נסי לטפס, לראות אם את יכולה, בסדר?"
היא הרהרה בדבר לרגע, ואז הציף אותה רעד של פחד. היא לא מכירה
אותו, היא לא יודעת מה יקרה כשתצא. הכל עלול לחזור שוב. כל
הסיפור, מההתחלה.
"בואי, נסי לסמוך עלי..." ניסה הגבר שוב, "בבקשה?" הוא הושיט
יד גדולה וחזקה לקראתה.
היא יכלה לראות כל קו וקו בכף ידו המחוספסת, כל קמט וכל קפל.
ולפתע, היא חשה בטחון. היא הושיטה אליו בעדינות את ידה העדינה,
השברירית, והוא משך אותה בקלילות אל מחוץ לבור.
ברגע בו יצאה חזרה אל העולם שבחוץ, האור סינוור והציף אותה,
העביר בה צמרמורת נעימה וחמימה, והיא נפלה לתוך זרועותיו של
הגבר שהציל אותה, מחייכת חיוך מאושר בתשישות.
הוא חייך אליה חיוך אבהי ומרגיע, שמח ורגוע על כך שבטחה בו
למרות הכל, אימץ אותה חזק אליו וליטף את ראשה בידו המחוספסת
ונשא אותה בשתי ידיו אל עבר שאר המחפשים, ואל עבר אור השמש
שחיכה לה יותר מכל, כל כך הרבה זמן, שתופיע.