ישנו מגדל גבוה ביותר, באיזושהי ארץ מסתורית ולא מוכרת, ארץ
יפה וקסומה שבה לא קיים שום היגיון. המגדל אפל מעט, כיאה
למגדלים בסיפורי אגדות, עם חלון יחיד בקצהו.
מאותו חלון משקיף חדר עגול אחד ויחיד, אליו מוביל גרם מדרגות
ארוך ומפותל עד למרגלות המגדל.
בתוך החדר הקטן והעגול, החשוך כמעה אך מואר לפעמים ע"י אור
השמש הבא מהחלון - יושבת לה נסיכה על דרגש קטן מעץ שמקומו
בסמוך לו. הנסיכה לא גבוהה ביותר, גם לא נמוכה במיוחד, שיערה
אדום ועיניים כחולות ועצובות לה.
עצובות הן, כי כלואה היא בתוך המגדל, מאז שאותו נסיך הלך
למלחמה.
הוא הלך, והשאיר אותה שם לבד במגדל, ועכשיו היא מחכה לו.
היא ידעה שלא יחזור - ידעה שאין כבר למה לחכות, אין כבר למה
לקוות, התקווה מתה יחד עם לכתו.
היא קירבה את הדרגש הקטן אל מול החלון, וצפתה בנוף.
היא ראתה שלושה אבירים הבאים לקראתה - אחד שהלך כנראה לאיבוד
בדרך, כי פנה בשביל הלא נכון, בשביל שבכלל לא מוביל אליה, ואף
התחיל ללכת בכלל לכיוון ההפוך.
השני הגיע לשביל הנכון, ואף הצליח להגיע עד לגשר הקטן שעובר
מעל לנחל שממול למגדל, והיה ניתן לראות שממש השתדל. אך כשהגיע
לאותו נחל, נחל קטן אך עמוק, וויתר ופנה לאחור.
לעומת זאת, האביר השלישי שבא בכלל מהממלכה השכנה - הממלכה
האויבת, הצליח לבחור בשביל הנכון, עבר את הגשר הקטן בהצלחה,
ואף החל לנסות ולשבור בחרבו את הקוצים והסבכים שעמדו בדרך אל
דלת המגדל.
אך הנסיכה, אותה נסיכה שכל אותה העת עמדה בראש החלון הגבוה
וראתה את כל המתרחש, לא ידעה כיצד עליה להתנהג כאשר יגיע האביר
אליה לראש המגדל - היא גם ידעה לבטח כי זה יצליח להגיע.
היא פחדה להתמסר אל האביר - כי חלק ממנה עוד רצה לחכות לנסיך
שלה. ובכלל, אסור היה לה להתפתות - אותו אביר היה הפרי האסור
ממנה היה עליה להימנע. לבחור בו משמע אסון.
אך היא גם חיבבה את אותו אביר, על שניסה להגיע אליה ואף הצליח,
למרות היותה תקועה בראש מגדל חשוך, עם רק חלון אחד, על ראשה של
גבעה המוקפת בנחל קטן אך עמוק, אי שם באותה ממלכה מסתורית ולא
מוכרת, אותה ארץ יפה וקסומה ממנה פחדה תמיד.