היא הייתה הילדה הכי יפה בבית הספר. אמנם היא הייתה רק בכיתה
א' אבל ציפה לה עתיד מזהיר. היא הייתה כל כך זוהרת, חייכנית,
מתוקה לכולם, שהיה נורא קשה לא להתאהב בה, זה היה כמעט בלתי
אפשרי.
בכל מקום שהיא הלכה, בכל מקום שהיא הייתה, היא הסבה אושר
לאנשים שמסביבה. גם אם זה רק המבט המתוק שלה, או הצורה שהיא
מדברת או מביטה בך, היא הייתה פשוט מושלמת והלב היה חוטף צביטה
כל פעם מחדש.
באחד מימי השבוע שהיא הגיעה לבית הספר, מבטה התמים והכובש נפגש
במבטו של בן כיתתה, ילד נורא חמוד. כל פעם שהיא הביטה בו הוא
השפיל את מבטו. היא לא הייתה רגילה לזה. היא לא ידעה מה לעשות
ואיך להתנהג.
יום אחד היא ראתה משהו נורא מיוחד אצל הילדון, משהו שלה לא
היה, שהיא לא ראתה מעולם, משהו שהיא רצתה שיהיה לה גם.
היה לו מין ניצוץ כזה בעיניים, ניצוץ מיוחד מאוד בוהק שהיה
נורא קשה להתעלם ממנו. ניצוץ שלא פגשה ולא חוותה מעולם. ניצוץ
שלא ידעה מהו, ניצוץ שהיא ממש רצתה גם.
חשבה בלבה שאולי הילד הזה הוא מושלם כמוה ואולי שווה להכיר
אותו מקרוב.
כשחזרה הביתה מבית הספר, היא סיפרה לאמא על מה שעבר עליה בבית
הספר, ועל אותו ילד, שהיה לה קשה להסיר ממנו את עיניה, ודיברה
על הניצוץ שהיא ראתה אצלו, ועד כמה הילד הזה נראה לה מיוחד
וזוהר כמוה.
והיא לא הצליחה להבין למה לו יש את הניצוץ הזה ולה אין. היא
ממש התעקשה עם אמא שלה שתבוא ותיווכח בעיניה שלה כדי לראות את
זה.
ביום שלמחרת אמא לקחה אותה לבית הספר ובדרך נפגשו דרכיהם. היא
הצביעה לכיוונו שתדע לזהות אותו.
הניצוץ היה עדיין קיים, אבל האמא לא ראתה דבר. הילדה ממש ניסתה
להסביר לה היכן היא רואה אותו, אך עדיין זה היה לשווא.
הילדה הלכה לבית הספר והאמא חזרה הביתה.
כל היום הילדה הסתכלה על אותו הילד, בהתה, בחנה, את אותו ניצוץ
שכל כך רצתה שיהיה לה. הניצוץ שלא יכלה להסיר ממנו את העיניים.

אחרי הכל היא הילדה המושלמת. היא נורא קינאה באותו ניצוץ
שראתה, ואפילו טיפת קנאה החלה לבעבע, רצתה שיהיה לה הכל.
כשחזרה הביתה וסיפרה שוב את אותו הסיפור לאמא, היא קיבלה עצה
פשוט ללכת לילד ולשאול אותו מהיכן יש לו כזה ניצוץ ואולי היא
תוכל לקבל אחד כמו שלו.
הילדה אהבה את הרעיון והבטיחה שכך תעשה.
יום אחרי זה בהפסקת הצהריים ניגשה הילדה אל אותו הילד, וברגע
שראה אותה קרבה אליו הפנה לה את גבו רק מתוך בושה.
היא טפחה לו על השכם שיסתובב אליה ואט ואט הוא הביט בה מעבר
לכתפו והיא שקועה עמוק בעיניו, היכן שהיה אותו ניצוץ, וככל
שהסתובב הניצוץ הלך וגבר ונהיה יותר ויותר חזק, והיא שקעה בו
ובהתה בו יותר ויותר ורצתה בו יותר ויותר.
כאשר עמדו פנים מול פנים, סוף כל סוף הצליחה להוציא את השאלה
שכל כך רצתה לקבל עליה תשובה.
שאלה את הילד מהיכן יש לך את הניצוץ הזה ולמה עכשיו הוא בוהק
מתמיד?
הילד טיפה הסמיק לא ידע איך לענות כי אם רק תדע מאיפה הוא מגיע
בטח תברח.
לאחר שניות קצרות הילד פתח את פיו והסביר לה במילים פשוטות
שהוא פשוט אוהב אותה והיה רוצה שתהיה חברה שלו, ובכל פעם שהיא
מסתכלת עליו ורואה אותו זו הסיבה שיש לו את הניצוץ, היא מסבה
לו אושר.
הילדה גיחכה בחצי חיוך וענתה: אבל ברגע שאני אהיה חברה שלך אז
גם הניצוץ הזה יעלם ואז לא יהיה בך שום דבר מיוחד.