הכנסתי אצבע למגרסה. זה כאב. עכשיו חלק שלי באמת לא קיים. לא
שמעתי את הצרחה שלי, אבל הבנות במשרד כן. הבוסית שלי רצה לחדר
הגריסה, עוקפת בדרכה את אחת הבנות שהתעלפה למראי, וראתה אותי
נשען, קצת מסוחרר, על גבי מכונת הצילום. עדיין לא שמעתי דבר,
ורק כאשר היא סובבה את פני בעדינות לעברה יכולתי להתחיל
להקשיב. עניתי שאני בסדר, אני רק רוצה מאד לשבת. היא תמכה בי
והושיבה אותי על כסא ובינתיים צלצלו לאמבולנס. על היד שמו לי
פד ושקית קרח לעצור את הדם, והמנקה כבר החלה לנגב את הדם
מהקירות והרצפה. את שקית הגריסה הבוסית שלי פירקה כי אף אחת
מהבנות לא העזה להתקרב אליה. אחר כך היא כרעה לצדי, מנסה לדאוג
שאלחץ במידה מספקת על גבי הפצע. יכולתי לחוש שמתחת לדאגה היא
כועסת, רותחת. שבמשרד שלה מישהו יעשה תאונה ויאבד אצבע במגרסה?
לא ולא, ולא יקום ולא יהיה! אז אמרתי לה, ליאת, זו לא הייתה
תאונה. מה זאת אומרת זו לא הייתה תאונה, מה אתה מדבר שטויות...
עכשיו תלחץ על הפצע. אבל זו לא הייתה תאונה... אני רציתי
להרגיש, והרגשתי. לקח לה כמה שניות לעכל את המלים, היא הסתכלה
בי ואז הסיטה את מבטה, קמה, ויותר לא נפגשו עינינו לעולם.

האמבולנס הגיע ומיהרו לפנות אותי ואת שקית הגריסה לבית החולים,
למרות שאת מה שנשאר כבר לא ניתן לאחות. הפרמדיק הוריד אותי
בכניסה לחדר המיון, ושם לי ביד אחת את שקית הגריסה, ובשנייה את
טופס האשפוז. כך עמדתי מול פקידת הקבלה וחיכיתי לתורי. לאחר
שהיא לקחה את הטופס, הגיעו שני סניטרים כאלה כבדים, אחזו
במרפקי וגררו אותי לחדר מבודד. אחד מהם נשאר לשמור עלי, ניצב
מולי משלב ידיים. הסתכלתי בהעתק הטופס שנותר בידי וראיתי שהם
רשמו את סיבת הטראומה כניסיון התאבדות... יש פה עסק עם
פסיכופט! לה לה לה! באמת שלא התכוונתי להתאבד. אני אוהב את מה
שקוראים לו חיים, פשוט הרעש והתחושה היו חזקים ממני. אני
הרגשתי, ועדיין מרגיש, ואת זה הם לא יוכלו לקחת גם באלף סמים!
אני גמרתי פה.