אמרו לי שאני בן אדם. בהתחלה לא הבנתי אותם, אבל אז גיליתי שהם
התכוונו לעובדה שאני יכול לדמם. משום מה זה לא ניחם אותי.
הם אמרו לי שזה טבעי להזדקק לאנשים, אבל נראה לי מוזר כי
כשהייתי איתם הרגשתי לבד.
הם אמרו לי שזה הכרחי לקבל את עצמי, אבל לא נשמע לי הגיוני כי
גרמו לי להרגיש שעליי להשתנות.
הם אמרו לי שזה אנושי לחלום, אבל היה לי ברור שהם רק התכוונו
לעובדה שאני יכול לישון.
נזכרתי שכבר כמה חודשים רצופים לא ישנתי שנת ישרים, פרט לאותו
לילה שהיה אחרי אותו ערב עם אותה נערה שאהבה אותי, כשדיברנו
היא כאבה את כאביי והרגשתי טוב לדמם מנפשי. כשהיא הייתה איתי
הרגשתי כל כך קרוב אליה שפחדתי להיפרד ממנה אפילו לשניה.
כששמעתי את התשובות שבראש שלי יוצאות מהפה שלה הרגשתי טוב
להיות אני. כשהיא חיבקה אותי היה לי ספק אם אני בכלל עירני.
וכשהגיע הזמן ללכת הרגשתי כמו בן אדם, הרגשתי אנושי, הייתה לי
תקווה, הייתי שמח. אותו לילה הבנתי את הביטוי 'ישן כמו תינוק'.
בבוקר למחרת כל הרגשות התבררו כניצול, אהבתה נתגלתה כזיוף
והעייפות חזרה אליי, כמו נשארתי ער רצוף כל אותם החודשים.
חזרתי אל הקונכיה שלי לכמה חודשים טובים עד שאפילו התחלתי
להרגיש טוב עם העובדה שאני לבד. הגיעה הזדמנות אז יצרתי קשר עם
מישהי, משהו עד הסוף אבל לא עמוק. סוף שבוע שלם ביליתי איתה
והשתעממתי. בכל סוף השבוע לא הגעתי לסיפוק, לא הצלחתי להיות
מאושר, למרות שניסיתי. ישנתי כל הסופשבוע משהו כמו עשר או
שתיים עשרה שעות ביום אבל זה לא הספיק לי. כל הזמן הייתי עייף.
פעם היה לי משהו טוב ביד, היה לי משהו טוב בלב, אבל אני כבר לא
יכול לחוש אותו. כבר לא אכפת לי ממנו בגלל שהוא זיכרון כל כך
רחוק ובלתי מורגש. זה מוזר כי אני בחיים לא אשכח את אותה תחושה
של אהבה שלמה ומלאה, אהבה ללא תנאים. או שאולי גם זה ייעלם עם
הזמן...