בס"ד    שישי 20.38    01.07.05

כשהיא רוצה היא יודעת להתייעץ איתי, אלק.
כשזה לא נוגע ליחסים בינינו פתאום יש לה אומץ לשוחח ולהתייעץ
על התנהגות כזו או אחרת.
כבר כתבתי על כך פעם.
אז מה כל כך עכשיו?
היא טורחת להתייעץ איתי ממסעדה שם הם יושבים מסובים, אחרי
הופעה של שתי נכדות.
האחיינית, לא מחזירה לה צלצול.
היא רוצה להזמין אותה למפגש.
אותה ואת הבת. כמובן.
אבל היא לא תזמין אותן לבד.
לא מספיק לה בעלה שיהיה לידה, היא צריכה גם אותי, את הבת שלה.
נורא מניפולטיבי ואגואיסטי. אבל היא לא רואה את זה.
היא מבקשת את עזרתי מול האחיינית.
אך כשאין סיבה למסיבה - אני בכלל לא באה בחשבון.
מה קרה עכשיו?
היה קטע שהאחיינית הזמינה אותנו אליה. לא יצא לפועל.
ואז היא הזמינה. האחיינית ענתה שהיא תחזיר תשובה עוד מעט.
האחיינית לא חזרה עם תשובה. פעם ועוד פעם.
אז הנה היא מתייעצת איתי מה לעשות.
שאני אגיד לאחיינית.
- תגידי לה שנעלבתי, למה לא מחזירה צלצול. רוצה לנתק את הקשר?
- אני לא הייתי רוצה להתערב. אם יש לי משהו אני פשוט שואלת
ומבררת.
- לא, פשוט תשאלי אותה, למה היא לא מחזירה צלצול?
- תראי, לה יש בטן מלאה, וגם לך. למה שלא תשבו ותדברו על זה.
תפתחו את הנושא. היא גם חשבה לשוחח על כך.
- לא, אני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני. כשהיא הייתה צריכה עזרה,
עזרתי לה עם הבת שלה. אז מה עכשיו?
- אבל אם את נעלבת, למה לא לברר. תעזבי את ההיעלבויות בצד,
ופשוט לפתוח את הנושא.
- לא, אין לי שום חשק לדבר על דברים פסיכולוגיים וכל מיני
כאלה. אני לא נעלבת בכלל.
- אבל כרגע אמרת.
- פשוט לא ידעתי איך לומר.
- תראי, אני לא יכולה להתערב. גם לי יש דברים שאני רוצה לברר
ואי אפשר.
- טוב, אז לא. נשאיר את זה ככה...

ואני תוהה לעצמי בלבי, מה בעצם היא רצתה.
שוב עשתה מניפולציה, ואני שימשתי כמעט לכלי משחק?
ופתאום מצאתי את עצמי אומרת במילים פשוטות וברורות, את מה שיש
לי על הלב לומר לה. היא פתחה לי "עוקף ישראל", דרכו יכולתי
לומר לה את תחושותיי ללא מעורבות יתרה.

מצד אחד, לא נתתי לעצמי להיסחף במעורבות לאיזה אירוע שלא הייתי
יודעת איך היה נגמר.
מצד שני, פתאום ראיתי בדיוק את התחמנות והשימוש במניפולציה
שהיא עושה איתי.
מצד שלישי, אמרתי מה שהיה לי לומר.
ומצד רביעי? מצד רביעי וויתרתי על האשליה שאולי ישתנה משהו
ביחסים בינינו.

ומצד חמישי, כבר לא היו לי אשליות, הייתי נאמנה לעצמי, אמרתי
במילים ברורות, ללא התלהמות, ללא מעצור את מה שהיה נכון לדעתי
לומר.
ואראה כי טוב.

לא היה איתה ריב, לא היו איתה אי הבנות.
אני הייתי ברורה, הייתי נאמנה, העברתי את המסר שלי, ויצאתי
נקייה בתוך לבי.
ועל כך אומר "אמן".

אבל בסוף משפט, אחרי הנקודה, שמעתי בקולה איזו נימה ישנה.
נימה קלושה, הד ריח שנמוג לפני שהוא מורגש, נימה של חוסר
שביעות רצון ילדותי.
היא רצתה לשחק איתי, ולא הסכמתי. ועכשיו היא תהיה ברוגז איתי.
ואני, וואוו... אני פתאום לא ילדה קטנה. לא רוצה להשתתף
במשחק.

ובכל זאת יש שדון קטן שאומר: טוב, מה את רוצה, היא הייתה
במסעדה, את רוצה שהיא תתחיל את המשחקים שלה במסעדה?

והשדון האחר שואל, מה פתאום בכלל היא פתחה את הנושא במסעדה?
כנראה זה מציק לה. אז למה היא כל כך מתכחשת...

לא מבינה...

וילדה קטנה אחת, למחרת היום, פתאום חוששת.
ואם אמא תהיה ברוגז איתי עכשיו? מה אעשה?
ואני מחבקת ילדה קטנה זו, ועונה לה באהבה:
ואמא לא ברוגז ממילא? וקודם, אמא כן התנהגה אלייך
יפה? אז לא השתנה דבר.
נכון, ילדתי?

הילדה לא ממש נרגעת, אבל היא יודעת שזה נכון.
שאמא ממילא לא תשחק איתה כמו שאמא צריכה לשחק
עם הילדה שלה.