ישבה חבורת רעים סביב שולחן בפונדק דרכים בליל חורף קר, חוגגים
את הצלחתו של ידידם שקיבל את תפקיד השף במקום קודמו שנפטר. כל
הנוכחים הזמינו מרקים ממרקים שונים, שהופיעו בתפריט. באופן
טבעי נסבה השיחה לנושא המרק.

סח הראשון: "ככלל, מרק אפשר לעשות מכל דבר. כל סוג של מרכיב
שאתה יכול להעלות בדעתך מתאים לעשיית המרק. אתה יכול ללכת
לשוק, השכם בבוקר לפני שהמצרכים הטריים נעלמים, אתה יכול ללכת
בסוף היום ולקנות את המצרכים בזול, כשהרוכלים כבר לא בטוחים
שמישהו ימצא בהם עניין. אתה יכול אפילו לסחוב מצרכים מן
הדוכנים, מבלי לשלם עליהם. אתה יכול לזרוק לתוך המרק את כל
השאריות של השבוע האחרון, ללא אבחנה, ממש למחזר את האוכל
שאחרים כבר הגישו, ואיש לא ישים לבו לכך. להיפך, תקבל מחמאות
על מקוריות התבשיל."

אמר השני:
"מרק אפשר לעשות אפילו רק ממסמר אחד חלוד.
החומרים:
מסמר אחד חלוד.
צורת ההכנה:
מביאים סיר מים לרתיחה. מוסיפים את המסמר. נותנים למים לבעבע
בדיוק עוד עשרים ושלוש דקות. מנמיכים את האש. מוסיפים קמצוץ
מלח. ורק קצת פלפל. אפשר תמצית ציר מרק עוף, אבל רק אם באמת
רוצים, וכמובן לוקחים מן השאריות של הארוחה מאתמול קצת ירקות
מבושלים, אי אילו שוקיים מן העוף של שלשום, והרי מרק!"
"ומה עם המסמר?" שאל השף.
"הכנת המרק היא דיאלוג מתמשך עם המסמר, לקבל תחושה מה מתאים
למרק ומה לא. אבל בסוף מוציאים את המסמר וזורקים, או שומרים
לפעם הבאה."

אמר השלישי: "במקרה של הכנת מרק בסגנון גאוגרפי מסוים, נהוג
לבטא את הדבר דרך שמו של המרק, המוכרז על ידי המגיש. למשל:
"מרק יונים ברוטב טרפלגר", אם כי לפעמים השף 'שוכח' את המקור
ואומר שהמרשם הוא שלו (או של הסבתא שלו, עבר מדור לדור)."

ואז הוא סיפר את הסיפור הבא (שכולם כבר הכירו):

מעשה ביוזף, סטודנט עני באירופה המושלגת שאחרי המלחמה, שלא
הספיקה לו הכנסתו הזעומה למחייתו ובסופו של יום היה הולך
למסעדות עממיות, מהסוג שהשולחנות בהם ארוכים ומשותפים,
ומתיישב מול לקוח שנראה לו מבטיח. כשהיה הלקוח קם והולך, היה
יוזף עט על השאריות שבצלחת, לפני שהמלצר יסירם מן השולחן. וגם
מתחרים נמצאו לו בעיסוקו זה.

יוזף נכנס הערב למסעדה החביבה עליו ומיד צדה עינו מראה משובב
במיוחד: סועד כבד גוף יושב לבדו, נשען לאחור אל גב הכסא, פניו
מוסתרות מאחורי העיתון שהוא מחזיק פרוש בשתי ידיו.

על השולחן, לפני הסועד, הייתה מונחת קערה מלאה למחצה בנזיד
סמיך, מהביל. ליד הקערה כף מרק, עם שאריות המרק שנקוו בתחתיתו.
ריח של מרק-גולש מצא את דרכו אל נחיריו של יוזף. הוא התיישב
במקום הריק מול הסועד וחיכה בסבלנות.

רשרוש נייר העיר את יוזף מחלומו בהקיץ, חלום על מרק-גולש הגולש
במורד גרונו. היה זה הסועד שהפך דף בעיתונו והמשיך לקרוא. האד
שעלה מן המרק הדלדל, אות לכך שהמרק הלך והתקרר. חוסר הצדק
שבדבר הרגיז את יוזף: מדוע בגלל מוסכמות חברתיות אסור לי לקחת
את קערת המרק בעודה מהבילה? הלא ממילא הבורגני השמן הזה איבד
עניין בה?! אולי בורגנוס מכסימוס יגמור כבר לקרוא את עיתונו
עמוס השקרים ויתגלגל מפה?

משהתארך הזמן, החליט יוזף לא לחכות יותר. הוא הושיט ידו, לאט,
נותן לבורגנוס את כל הזמן שבעולם למחות על כך (למרות שלא יכל
לראות מאומה מאחורי עיתונו). הוא סחב, לאט, את קערת המרק על
פני השולחן, מעבירה את המרחק הקטן המבדיל בין רעב לשובע, וקרבה
אל מול מקום מושבו הוא. הוא לקח גם את כף המרק, אותה הוא ניגב
בדש בגדו, והציב אותה מימין לקערה. הוא חיכה רגע, נותן לתמונת
העולם החדשה לצרוב עצמה לתוך המציאות, תמונה שבה קערת המרק היא
מולו (אם כי פחות מהבילה משהייתה בתמונת העולם הקודמת) ומול
בורגנוס השולחן הריק.

הרעב תבלין חזק הוא. יוזף בלע כף אחר כף מן הנזיד הסמיך. אחרי
שהשקיט את רעבונו הראשוני, הוא החל מאט את קצב האכילה על מנת
להאריך את ההנאה. הוא החל לשים לבו יותר לטעם, שהיה חמצמץ
משהו. בדיוק כשהחל לשאול עצמו מהם מרכיבי המרק שזה עתה התענג
עליו, החלה מצטיירת לו, עם כל ירידה של מפלס המרק, צורה על
קרקעית הקערה. בתחילה נראתה לו הצורה כאדרה של דג, דבר שהתאים
לטעם ולריח של המרק, אך כשהגיע לקרקעית הקערה ממש, ראה שזהו
מסרק עם מספר שיניים חסרות, אך לעומת זאת עם שערות שחורות
שזורות בו פה ושם.

מסרק.

במרק.

מיד הקיא יוזף את רוב תכולת בטנו. הוא נזהר, לא רוצה לגרום
למלצרים קשי-היום עבודה נוספת, והצליח לקלוע את הכל חזרה לתוך
הקערה.

מולו ניצבה עתה הקערה, והיא מהבילה כבתחילה.

כשנרגע מן העווית שפקדה את בטנו, ראה יוזף, מבעד לדמעות שהציפו
את עיניו, כי בורגנוס מכסימוס הניח את העיתון וכי הוא מוכר לו:
הוא סטודנט עני כמוהו, הלומד איתו בחוג לספרות. בורגנוס,
מצידו, הוציא מכיסו והגיש ליוזף ממחטה לחה, מוכתמת, ואמר לו:
"גם אתה הגעת עד למסרק, אה?"