יש לי חברה טובה שתמיד אומרת שהחיים הם דוסון קריק.
הגישה שלה לחיים נורא מתחמקת ופשוטה:
"החיים הם כולם דוסון קריק
וגם הפרק הזה יעבור."

אז זהו, שזו תיאוריה נחמדה, אבל לא לאנשים כמוני, שחושבים יותר
מדי. פשוט לא.
יש לי קטעים בחיים שנראים ממש כאילו הוציאו אותם מסרט.
או מסידרת נעורים פשוטה אחת, עם לא יותר מדי דמויות.

אני עוד זוכרת יום אחד שהיינו ארבעה והלכנו למספרה.
ישבתי על הספה השחורה ולידי ישבה מאשה, חברה שלי, שבכלל המציאה
את תיאוריית הדוסון קריק.
על הכורסאה הקטנה בצד ישב דני.
ובחדר הקטן שהיה בערך מולי ישב ערן. הספר ההוא שנראה קצת הומו
חפף לו את השיער שלו.
הרגשתי ממש כמו בדוסון קריק או משהו, כמו שחקנית לגמרי שקועה
במשחק שלה, שרואים את השקיעה בעיניים שלה. הרגשתי כאילו עושים
עליי קלוז-אפ והכל נעלם סביבי.
רק הסתכלתי על ערן, לגמרי מהורהרת. תהיתי לרגע מה הספר השני
ליאור, שאני מאז ומעולם מסתפרת אצלו והוא מכיר אותי מצויין,
שיושב עכשיו על כסא הספרים מולי, מה הוא חושב בעצם?
הוא בהה בי.
כאילו הוא קורא את מחשבותיי.
עד היום אני זוכרת את השיר שהיה ברדיו באותו הרגע.
וזוכרת את ההרגשה שכאילו המצלמות מתמקדות בי.

ועד היום, הכל נראה לי כמו דוסון קריק בחיים שלי.
כשאני קמה בבוקר השיר של דוסון קריק מתנגן כדי להודיע שהכל
מתחיל מחדש. אז אולי אנחנו בפרק של דוסון קריק.
אבל הפרק שלי מוקלט על קלטת, ועכשיו צופים בו כבר בפעם
השלישית, והקלטת תקועה בוידאו באותה סצנה. והיא רצה שוב ושוב
ושוב.
ולאפחד לא אכפת כי זו הסצנה הזאתי שכולם הולכים למטבח לשתות
קולה.

ואני בסידרה הזאתי שלנו, אני
אוזן-קשבת-מזכירה-מרכזנית-חוט-מקשר-כתף-תומכת-שכזאתי. אני לא
ממש חשובה, אבל כולם צריכים אותי בשביל לספר לי עד כמה הם
מאושרים. ואני זאתי שאף בן לא שם עליה ונגזרה למות בבדידות.

וככה נמשכים חיי בדוסון קריק, כדמות אחת שאפחד לא מכיר ממש,
ולא ממש משנה משהו. למה אני לא מדברת עם התסריטאים?
טוב נו באמת, כאילו, אם הייתי יודעת מי אלה התסריטאים של החיים
האלה שלנו הייתי מזמן משחדת אותם.
למה אני לא מתפטרת?..

סורי, נדפקתי עם חוזה לכל החיים...