[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוקדת בגשם
/
רגעים של מוזר

רגעים שלא נתפסים כל כך...

לבקר דודים בחו"ל אחרי שסיימתי תיכון ולהיות מוצגת לכל החברים
והשכנים שלהם בתור "הבחורה מישראל שמתגייסת לצבא עוד חצי
שנה..." ולתקן אותם בלב שזה הצבא שמגייס אותי ולא אני אליו.

לא להבין כל כך למה הם כל כך מתרגשים ואפילו לגחך אחר כך על זה
שאחת מהשכנות, ממש לפני שנפרדה ממני אמרה לי:
"may god be with you, dear"

להסביר לחברות של בת דודה שלי בת ה-12 ששואלות בביטול למה אני
עושה את זה שפשוט לא שואלים אותי. אני חייבת אבל אני בעיקר
רוצה. להסביר שלא, לא יגלחו לי את השיער, אני לא יוצאת להלחם
בחזית מלחמה וכן, נראה לי יותר הגיוני כרגע להתגייס לצבא מאשר
ללכת כרגע לאוניברסיטה. למען השם, עכשיו סיימתי 12 שנים של
לימוד אז להתחיל מיד עוד כמה? לא נראה לי.
להבין שכל זה היה מבט חטוף על עולם אחר.
לראות כמה מדהים שעולמות קרובים יכולים להיות כל כך שונים.

לחזור לארץ ובמטוס, כשהטייס מדבר עברית מדי פעם, להרגיש הכי
בבית בעולם.

להגיע לבקו"ם בימי גיוס של חברות ולראות אותן עולות על
האוטובוס וכשהן חוזרות לקלוט שהן נכנסו לתוך עולם אחר.

להגיע לבקו"ם ביום של הגיוס שלי ולראות את אמא מתרגשת נורא
ולנסות לקלוט שבסוף היום אני לא חוזרת הביתה.
לעבור בין כל התחנות בשרשרת חיול, לראות איך מתעדים את הזהות
שלי בכל מיני דרכים (לוקחים לי טביעות אצבעות... למה? וצילומי
שיניים לא ברורים) ולראות איך נותנים לי זהות חדשה (איך אני
אמורה לזכור את המספר האישי הזה?).
להגיע לבסיס טירונות בסוף יום הגיוס ולהבין שגם אם אני אתקשר
ואבכה לאמא ואבא, בניגוד לטיולים של התנועה, הם לא יכולים לבוא
לקחת אותי.
להבין שנכנסתי לעולם אחר.

להכיר חברות חדשות ובסוף היום להתקלח איתן. לדבר איתן. לישון
איתן. לבכות איתן. בעיקר לצחוק איתן.

אחרי שבוע ללכת עם כל המחלקה בטור ולקבל נשק פעם ראשונה. הוא
כבד. לא נוח בכלל. מכאיב טיפה.
כל הסיטואציה נראית לא קשורה לעולם. חבורה של בנות, עדיין
ילדות קצת, מקבלות נשק כדי שידעו לירות בו. ואני שואלת את
עצמי, למה? אין תשובה. בעצם יש אבל זו לא התשובה שחיפשתי.

ביום מטווחים לירות בנשק תוך כדי בהלה וקצת בכי.
עד סוף השבוע להחליט על שם הולם לנשק שלי (רקסי החתיך).

בסוף השבוע לחזור הביתה עם הנשק ופתאום, לראות את עצמי מבחוץ
ולקלוט שאני עם מדים ואוחזת בנשק ושאם יקרה משהו מצפים ממני
לנהוג בהתאם...
כאילו שאם יגיע מחבל חלילה אני בכלל לא אתחיל לצווח וארוץ משם.
אני מקווה שלא.

בסוף הטירונות לראות איך קשרים מתרופפים מהר ולא לכעוס, פשוט
להבין שזו דרכו של עולם.

ללכת לבקר בבית-ספר בשביל לקחת את הקלטת של מסיבת הסיום ולראות
את החניכים שהדרכתי בכיתה י', כשהם היו בכיתה ו', ועכשיו הם
כבר לקראת סיום כיתה ט'. אלוהים ישמור.

לראות את הקלטת של מסיבת הסיום ולא להבין למה חשבתי שהשמלה הזו
נראית עלי טוב. ומה לעזאזל אני עושה עם הנעליים האלה?! לא
חשוב. עבר.

להגיע לבסיס חדש ולרצות הביתה לחברות שלי...

לעשות חמשוש שמירות בבסיס - לחזור מהנשקיה עם נשק, ללכת איתו
לשירותים ולהתחיל לצרוח כי היה שם ג'וק. לוותר על השירותים
במגורים וללכת לשירותים במשרדים במקום ולחשוב - מצאו למי להביא
נשק. אלוהים ישמור.

לחשוב שטוב שאף אחד לא ראה שבשמירה צעקתי לחתול קטן "עצור
והזדהה" והוא ענה לי מיאווו מסכן.

להגיע הביתה בסופי שבוע אחרי שכל כך רציתי כבר להגיע ואז לראות
שכולם עצבניים עלי מסיבות כאלה ואחרות ואז לשבת בחדר, ולבכות
לעצמי שאני רוצה הביתה. אפילו שאני בבית.

לצאת ביום שישי למסיבה בכפר ויתקין, לראות את כל החיילים שבאים
ומשתכרים ולקראת שלוש בבוקר כבר מקיאים את נשמתם החוצה.
לחשוב כמה מתוך האנשים במסיבה על סמים או לוקחים מתישהו סמים.
לחשוב כמה מהם חזרו מהבסיס עם נשק ומסתובבים עם נשק כל הזמן.
להיבהל.

בזמן שאני מחכה לאוטובוס שיקח אותי שוב לבסיס לראות חייל נפרד
מאמא שלו ומאחותו הקטנה לפני שהוא עולה לאוטובוס. החייל נותן
נשיקה לאמא שלו ובא לחבק את אחותו הקטנה, אבל קודם הוא מרגיע
אותה כי היא מפחדת מהנשק שלו.

לרדת מהאוטובוס בתחנת רכבת ולפגוש אחד מהתיכון שגדול ממני
בשנתיים ולהיזכר שפעם החסרתי בגלל החיוך שלו פעימות. לגלות
שעדיין אני מחסירה פעימה פה ושם.
לראות את ההלם על הפנים שלו ולהבין שזה בגלל שזאת אני ובגלל
שאני לובשת מדים ומחזיקה נשק.
לא ראיתי אותו שנה וחצי.

הוא גבה. השתזף. הוא גם עם מדים ונשק. החיוך שלו עדיין מקסים
אותי.

לדבר איתו קצת ולהיפרד כי הרכבת כבר פה. אוף.

לחזור לבסיס ועם הזמן להבין שלא כל כך רע לי פה.

להכיר מישהו חדש שהגיע לפני שבוע לבסיס.
ללמוד להכיר אותו.
לקלוט שהחיוך שלו מחסיר לי פעימות.
לחזור הביתה ובגללו לרצות לחזור לבסיס.

בבסיס לשמוע דיבורים על אנשים שהולכים לעזור בהתנתקות.
לחשוב כמה קשה זה יהיה. להבין שמי שילך לשם לא סתם ידפוק על
דלת. הוא ידפוק על דלת של בית.
וכשהדלת תפתח הוא יראה תמונות על הקירות. ושטיח על הרצפה. אולי
טלויזיה דולקת וילד קטן מתחבא מאחורי אמא שלו שלא מוכנה לתת
לחייל להיכנס ולגרש אותה משם.

אחרי חודש לשמוע שהוא הולך להתנתקות. לדפוק על דלת של אנשים
ולדרוש שיעזבו את הבית שלהם.
ככה החליטו מלמעלה.
אולי זה טוב ואולי זה רע.
אבל זה מה שהחליטו.

לפחד שיקרה שם משהו רע.

איך אפשר לדעת אם כשהוא ואחרים כמותו ידפקו על הדלתות אלה
שבפנים לא יצאו אליהם עם נשק? אי אפשר לדעת.

לחזור הביתה שוב ולראות עם החברה הכי טובה סרטים קיטשים עד אור
הבוקר, עם גלידה בטעם וניל וטופי, ולהתגעגע לתקופה שלפני הצבא
שפשוט היינו מתנחלות אחת אצל השניה בלי חשבון.
להתגעגע לזמנים אחרים - פחות לחוצים נפשית.
לרצות להיות קטנות שוב.
לחשוב על זמנים שבהם הדבר שהטריד אותנו כל כך היה איך נספיק
לראות דוסון קריק כי יש ערב תרבות בתנועה.

להתגעגע לשיחות נפש שלנו שבהן באמת היינו יודעות על מי השניה
מדברת.

תקופה של געגוע לזמנים אחרים - לא רחוקים בכלל.

פתאום השיר של בועז שרעבי "מי ידע שכך יהיה" בביצוע של זאת
מכוכב נולד מתנגן ברשימת השמעה שלך ואת מתיישבת לידי על המיטה
שלך. אני מכסה את שתינו ומחבקת אותך.

אני לא בטוחה כל כך בפירוש שלה אבל פתאום סוריאליזם זו המילה
היחידה שמצליחה לתאר אצלי בראש את כל הדברים המוזרים האלה.
ונדמה שהדברים המוזרים רק התחילו.







"... זה לא חלום
עוד יבוא היום
יום לו חיכינו
אלפיים שנה
המלחמה האחרונה...

עוזבים את הבית
עוזבים את החברים
לובשים מדי זית
והולכים לימים אחרים.

מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תהפוך מנער ותהיה
לבחור מסתער קדימה..."

(מילים: עוזי חיטמן)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סוף סוף אני
יודעת עם מי
צריך להכנס
למיטה כדי לקבל
סלוגן פה!

(נוקי מתקדמת
בחיים)


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/05 22:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוקדת בגשם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה