תמיד חשבתי שבסוף היום השמש יוצאת לאפטר. כן, מה, לא מגיע לה?
עם כל הגזים והחום שהיא צריכה לסבול כל הזמן... מגיע!
וככה, כל יום בבוקר, היא חוזרת לעבודה.
אבל היום קמתי, הסתכלתי מחוץ לחלון, ואין! אין שמש! נאדה! מה?
אכלו אותה? לאן היא נעלמה? אולי יצאה לשנת שבתון...? אולי
אלוהים פשוט שכח להרים את המתג, שגורם לנורית בחדר של הגברת
שמש להתחיל להבהב ולהרעיש "עבודה! עבודה! עבודה!!!"?
עברה שעה... עברו שעתיים... ואין שמש!
אנשים בחוץ התנגשו בעמודים, או שהלכו עם נרות ופנסים. לא פעם
נשמעה צווחה מהחשכה, כי מישהו לא שם לב ושרף מעט את היד שלו...
עם השעווה של הנר. בטריות אנרג'ייזר הרוויחו הון, אני חושבת.
והיא, בשלה, לא יוצאת, לא באה, לא זורקת לעברנו אפילו נצנוץ.
היה קצת מרגיז, למען האמת. היה חשוך מדי, היה גם קצת קר. אז
החלטתי להכין לעצמי כוס תה. לא, בעצם לא תה, שוקו נחמד, עם
קצפת למעלה.
ואז, פתאום, נהיה גם מאוד שקט. כאילו מישהו לחץ על כפתור MUTE
בטעות. אז הרמתי ראש מכוס השוקו שלי, והסתכלתי מחוץ לחלון.
כלום.
"מישהו שם?" צעקתי פתאום. אין תשובה "הי!!! מישהו..?
תענו...?"
כלום, רק החתול שלי, שמיל, ילל בעצלנות מאיזו פינה חשוכה.
"מה, שמיל?" שאלתי את החתול שבינתיים קפץ לו והתיישב על מסך
הטלוויזיה שלי שריצד על איזה ערוץ שכוח אל, "נשארנו שנינו
לבד?"
שמיל נעץ בי מבט כחול ירקרק וילל כאילו כדי לצאת מתוך ידי
חובה. טוב, אז נישאר פה. אם אין פה אף אחד חוץ משמיל וממני,
אין סיבה לצאת החוצה, שלא לדבר על ללכת לעבודה. לקחתי את כוס
השוקו שלי, עם הקצף, וישבתי לי על הכורסא, לצפות בטלוויזיה
קצת. שמתי רגליים על שולחן הקפה, מפוסקות כמו שצריך. "כדי
להרשים את שמיל, אולי?" עברה בראשי פתאום מחשבה.
טוב, לא חשוב. הכותונת שלי החלה לטפס לה בעליצות במעלה הירכיים
שלי, בזמן שאני זפזפתי להנאתי בין הערוצים. האמת שגם ככה היא
הייתה די שקופה. הרי קניתי אותה בזמן שעוד הייתי עם מאור.
כן... הנהנתי לעצמי ושמתי את השלט על השולחן כדי לעבור למשימה
הרבה יותר חשובה. מאור, החתיך הג'ינג'י, עם השיער הארוך, הגוף
השרירי, הגמיש והשזוף הזה... העברתי לשון על השפה התחתונה.
אוי, מאור מאור. לאט לאט היד הפנויה גלשה אל בין הרגליים שלי
והחלה להשתעשע. מה לא הייתי נותנת כדי שמאור ידפוק עכשיו על
הדלת. לא כדי שיישאר איתי למשהו רומנטי. לא, בכלל לא. רק לאיזה
סיבוב נחמד על המיטה. בכלל, אם חושבים על זה, הפעם האחרונה שלי
הייתה לפני שלושה חודשים.
האמת, שתמיד פנטזתי על לעשות את זה במרפסת. ככה סתם על הרצפה,
ולהרעיש לכל העולם. כמה חבל שעכשיו, כשיש הזדמנות מושלמת, אין
מועמד חביב בסביבה.
פתאום נזכרתי בידידתי הנעלמת, והעפתי מבט אל מחוץ לחלון. אבל
לא, שום שינוי. עדיין, כמו מקודם. חושך. באמת. עכשיו זה כבר
מוגזם! מה, אפילו אין משהו מעניין בטלוויזיה. לא שזה חדש,
האמת.
פלטתי אנחת הנאה כשידי סיימה את העבודה שלה והתרווחתי לי
בכורסא, עוצמת עיניים. מה אני אעשה היום? אולי להתקשר למישהו?
יענו לי בכלל? נהיה לי כבר די משעמם פה, לבד.
"שום דבר נגדך, שמיל, אבל השיחות איתך לא מספקות לאורך זמן",
אמרתי לחתול שבכלל לא הקשיב לי וגירדתי אותו מאחורי האוזן
השמאלית. פתאום נשמעה דפיקה על החלון. הבטתי לכיוון ממנו נשמעה
הדפיקה, די מופתעת האמת. פרצוף, צמוד לחלון, בוהה בי. בהיתי בו
בחזרה. הוא מצמץ והמשיך לבהות. לפתע הבנתי שהוא די נהנה מהלבוש
הלא כל כך צנוע שלי. משכתי כתפיים וקמתי מהכורסא שלי, מעט
רגוזה על שגררו אותי ממקום מושבי הנוח. התקרבתי אל החלון
ודפקתי עליו. "מי אתה?" שאלתי.
"ליאור. אפשר להיכנס?" ענה הפרצוף, שלאחר שהתקרבתי ונתתי לו
זווית ראות טובה יותר, החל לחייך.
טוב, במילא משעמם לי פה לבד... משכתי בכתפיי ופתחתי את החלון.
הפרצוף, שעכשיו הצטרף אליו גם גוף, עלה ונכנס דרך החלון. אני
חייבת לציין גם, שהגוף היה בכלל לא רע. להפך, הוא היה אפילו
טוב. אולי גם יותר מטוב.
האורח שלי התיישב לו על אדן החלון בעצלתיים, וניקה את הידיים
שלו באדישות.
"אז מה, כיבית את השמש, הא?" שאל לפתע.
מצמצתי בהפתעה "מה?"
"נראה לי שהייתי די ברור. לקח לי קצת זמן לאתר אותך, אבל עכשיו
כשאני פה, אני בטוח שאני צודק. זו את. את כיבית את השמש", ענה,
מוציא פצירה מכיס ומשייף את ציפורניו בחוסר עניין.
"תשמע, נראה לי אתה קצת מבולבל פה. אני לא כיביתי שום שמש",
עניתי, מושכת כתפיים.
כנראה יש לי פה עסק עם מטורף... אני? כיביתי את השמש?! באמת,
נראה לי שהוא לקח איזו שאכטה נחמדה לפני שהוא טיפס לפה. ליאור
קם, התמתח ובלי לחשוב פעמיים, הלך והשתלט לי על הכורסא. הוא
נמרח לו על הכורסא, הגב על ידית אחת, הרגליים על השנייה, מחייך
לעצמו בהנאה. אני כבר התחלתי להתרגז. קודם הוא מאשים אותי בדבר
הכי מגוחך בעולם ואז הוא גם משתלט לי על הספה?! הוא לא יודע עם
מי יש לו פה עסק. הגעתי להחלטה תוך שנייה, ובלי לעצור לחשוב
התקרבתי והתיישבתי על הכורסא, על ליאור. פשוט ככה, על הבטן
שלו, כאילו אני שק קמח. אבל, אוף! נתקלתי באכזבה קשה, שכן
הכורסא החדשה שלי אפילו לא פלטה גניחת כאב, או פצתה פיה
להתלונן. להיפך. היא החלה לגרגר כמו שמיל כשאני מגרדת לו טוב
טוב בין האוזניים. נראה לי שהיא אפילו החלה לחכך את הראש שלה
כנגד הירך שלי.
אבל אני אוותר? בחיים לא. נראה כמה זמן הוא יצליח להחזיק מעמד
ככה. נשענתי לאחור. מה שכמובן, היה טעות, כי עכשיו הוא קיבל
גישה יותר טובה אל הירכיים שלי.
"נו, אז מה..." אמרתי בכעס.
"מה מה?" חזר אחרי בתמימות מדומה, "כיבית את השמש."
"אולי תפסיק עם זה!" צעקתי עליו, "אני לא כיביתי שום שמש!"
"אז מי כיבה אם לא את?"
"אממ..." מלמלתי לעצמי, "לא יודעת, אולי אתה?!"
השתררה דממה. אבל ברגע שהתחלתי לחשוב שניצחתי, החל האורח
המרגיז שלי לצחוק. ולצחוק. ולצחוק!!!
דחפתי את המרפק שלי אל בין הצלעות שלי בעצבנות, אבל הוא המשיך
לצחוק, כאילו דגדגתי אותו. ממש מרגיז.
"כן. אני יודע שאני מרגיז אותך", פלט לפתע מבין צחוק לצחוק.
קפאתי במקומי. הוא קרא את המחשבות שלי עכשיו??? רגע... אז...
הוא יודע מה חשבתי עליו בהתחלה? כמעט התחלתי להסמיק.
"כן, כן. אני יודע", הוא אמר בקול מרוצה עד להחריד, "ותודי
בזה, את נמשכת אליי. את רק מנסה להגיד לעצמך שאני מרגיז אותך
כי את לא רוצה להודות בזה."
"מה?!" צרחתי, "מה פתאום?! מה השטויות האלה?! אתה הוזה!
ובכלל... אתה בטח אומר את זה כי אתה רוצה אותי!" הוספתי
לאחר שניית מחשבה.
ליאור התחיל לצחוק אפילו יותר. שילבתי ידיים, מרוגזת כמו ילדה
קטנה שלקחו לה סוכרייה. הוא התחיל ללטף לי את הירך.
"די, תודי באמת. את נמשכת אלי", הוא אמר בחיוך.
"לא, אני לא!" אמרתי, "ואני אודה לך מאוד אם תצא לי מהדירה!"
"אני?!" הצליח לפלוט לפני שנשפך מצחוק, "כדאי שתתרגלי אלי, אני
אהיה פה עוד הרבה זמן."
"מה?! מה אתה חושב, שפשוט תבוא ככה ותשתלט לי על הבית?!"
זה כבר מוגזם. אני לא מוכנה שאיזה דביל שמטפס על בניינים ישתלט
לי ככה על הדירה.
ליאור המשיך ללטף לי את הירך, ואני, משום מה, לא הפסקתי אותו.
למה? איך הוא בכלל מעז לגעת בי ככה? רק עכשיו הוא קפץ לי דרך
החלון! אבל עדיין לא הפסקתי אותו.
הוא גיחך. אוי, לך לעזאזל! כן, אני יודעת שאתה שומע, לך
לעזאזל!
"אז מה? מה את רואה פה ב... מכשיר המהבהב הזה שלך?" שאל לפתע
בקול כאילו מסוקרן.
"כלום. אין שום דבר מעניין לראות. כל הערוצים ככה. ממש
שעמום."
פתאום התחיל להיות לי חם. ממש ממש חם, אבל לא בכל הגוף. רק
בנקודה אחת על הירך. הבטתי, ולהפתעתי הרבה, החוצפן הצמיד את
השפתיים שלו אל הירך שלי, כאילו הייתי הרכוש שלו או משהו.
רציתי לסטור לו, לגרש אותו מהבית שלי, אבל לא הצלחתי להביא את
עצמי לעשות את זה! מה הולך איתי?!
"אז מה?" שאל לפתע ליאור, "מה בא לך לעשות?"
כבר לא ידעתי מה לענות לו. הלכתי לאיבוד בתוך עצמי והרגיז אותי
שכבר לא יכולתי לשלוט במה שאני עושה, ויותר גרוע, במה שעושים
לי.
"מי אתה בכלל?" החלטתי לשאול, "למה באת לפה? מה אתה רוצה
ממני?!"
"תצטרכי לגלות את זה בעצמך", אמר וקרץ.
כל כך רציתי לחזור לעצמי, לחיים הנורמליים שלי. אפילו לעבודה
המגעילה שלי הייתי מוכנה לחזור כרגע. רק שהעולם יידלק מחדש,
שהכל יהיה כמו קודם, ושאני לא אהיה שקועה במצב הבלתי נתפס הזה.
מה עשיתי שזה מגיע לי?

התעוררתי. לא זכרתי בכלל שהלכתי לישון,  אבל התעוררתי בכל זאת.
אז הכל היה חלום? עכשיו אני אפקח עיניים, והשמש שוב תזרח
בשמיים, ליאור לא יהיה בדירה שלי והכל יהיה בסדר. לקחתי נשימה
עמוקה, ופקחתי עיניים.
חושך. לעזאזל, עדיין חושך. הבטתי הצידה, ישר לתוך עיניו של
ליאור, ששכב לידי, הביט בי וחייך.
"מה עשית לי?" שאלתי והתחלתי לבכות, "אני לא רוצה את העולם
הזה! אני רוצה שהכל יהיה כמו קודם!"
הוא ליטף לי את השיער וצבט לי את הלחי. "אל תדאגי, הכל תלוי
בך, ואם תביני הכל מהר, נצא מפה מהר", ענה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, "מה אני צריכה להבין??? ולאן נלך?"
"אל תקפצי לדברים. עדיין לא הגיע הזמן."
קמתי מהמיטה, עצבנית. אני שונאת לחכות. יצאתי מחדר השינה שלי
וחזרתי אל הכורסא, מפתה את שמיל עם חצי עוגייה שמצאתי בארון.
הדלקתי את הטלוויזיה, החתול הזללן שלי מתיישב לי על הברכיים.
עוד פעם אין כלום לראות. המשכתי לחפש משהו לראות בייאוש, אבל
לאחר דקה, התחיל לרדת שלג על המסך. העברתי ערוצים, כולי מלאה
עצבים, אבל כלום.
"שילכו לעזאזל, גם את הטלוויזיה הם לקחו לי!" צעקתי בכעס.
ליאור התיישב על הרצפה לידי. "יפה, לפחות את מתחילה להודות במה
שהולך סביבך", אמר.
"מה? על מה אתה מדבר?"
"את מודה שיש מישהו מאחורי כל מה שקורה פה. שזה לא סתם קורה,
אלא שיש גורם."
"אז... רגע? מי האנשים האלה?" שאלתי, המומה.
"על זה נדבר אחר כך."
"אחר כך?! אחרי מה?! אין מה לעשות פה..." הנימה שלי הפכה ליותר
ויותר רגוזה עם כל מילה שהוספתי.
"תסתכלי מסביבך. מה את רואה פה?"
"את הדירה שלי. את הטלוויזיה שלי, את החתול שלי... אותך."
"את בעצם לא רואה כלום."
"אתה עוד פעם הוזה, הא? נראה לי שאתה צריך לשטוף פנים."
הוא צחק. "אל תדאגי, לא עישנתי שום דבר ואני שפוי לחלוטין."
"זה ממש לא נשמע ככה."
ליאור לקח נשימה עמוקה, כאילו מנסה לחשוב איך להסביר משהו.
שנאתי את זה, כאילו הייתי איזו מטומטמת שלא מבינה שום דבר. הוא
המטורף מבינינו, לא אני!
"המקום הזה... העולם הזה... כל החפצים שאת רואה פה", אמר ליאור
באיטיות, "כל אלו הם אשליה."
מצמצתי. "אשליה?"
"כן, אשליה", הוא חייך, כאילו הצליח סופסוף להוכיח את טענתו.
"אתה מטורף."
הוא פלט אנחה. "אולי תפסיקי להיות כזאת צרת מוחין ותפתחי את
עצמך להבין משהו מחוץ למה שמוח הגשמי שלך משדר לך?!" אמר לפתע
בקול כעוס.
"אני?!" צעקתי בזעם, "צרת מוחין?! אתה בעצמך!"
"את לא מוכנה להקשיב לשום דבר, והכל בגלל עקשנות ילדותית
מטופשת!" צעק ליאור בחזרה.
"חוצפן!!!" צעקתי וניסיתי לחבוט בו, אבל הוא זז הצידה לפני
שהספקתי. "אתה מתפרץ לבית שלי, משתלט לי על החיים ועוד מעז
להגיד לי דברים כאלה?! מה אתה חושב לעצמך?!"
"אני לא התפרצתי לבית שלך, את נתת לי להיכנס!" צעק הוא
בתשובה.
"לך לעזאזל!" צרחתי וחבטתי באגרטל חסר אונים שעמד על שידה
שהייתה קרובה אליי באותו הרגע.
האגרטל נפל על הרצפה בקול נפץ חזק, והתרסק לרסיסים. עמדתי
ובהיתי בשברים. שילמתי הון על האגרטל הזה. אוי לעזאזל, הלוואי
שלא הייתי קונה אותו מעולם!
שנייה אחרי שעברו הדברים האלה במוח שלי, נעלמו השברים, כאילו
במטה קסם. בהיתי ברצפה, איפה שהיו השברים לפני שנייה.
"מה..." מלמלתי, המומה, "מה קורה פה...?"
"מה שקורה פה", אמר ליאור בקול מדושן עונג בזמן שהתיישב לו
בנוחות על הכורסא, "זה שהרגע הוכחת שאני צודק."
"מה? על מה אתה מדבר???"
הוא התמתח, מושך את הזמן עוד ועוד. "כל מה שאת רואה פה זו
אשליה שהמוח שלך מייצר. כל הדברים פה לא קיימים, וזה הכל בראש
שלך."
התיישבתי על הרצפה. "מה..." אמרתי בחולשה, "אפילו שמיל...?"
ליאור נד בראשו. "לא, שמיל הוא אמיתי בהחלט. אבל כל השאר,
לא."
"רגע... איך שמיל הוא לא משהו שהמוח שלי מייצר וכל השאר
כן???"
"את זה נשאיר לאחר כך."
נשכבתי על הגב, מתעלמת מהקור שחדר אל עצמותיי. מה הולך איתי?
אולי השתגעתי סופית? לא יכול להיות שכל זה אמיתי, נכון? אבל
אני ראיתי שהאגרטל נעלם!!! ראיתי! איך זה יכול להיות...?

התעוררתי. תודה! תודה! תודה! אז כל השיגעון הזה באמת חלום. זה
חייב להיות! פקחתי עיניים, והמציאות הכתה בי חזק בבטן. הכל היה
בדיוק כמו מקודם. חושך, ורק אני פה. רק אני, שמיל וליאור, זאת
אומרת.
הכל היה מוזר מסביב, חלק מהדברים שלי כבר לא היו שם, ובמקומם
היה מין ריק מוזר. אפילו חלקים מהקירות כבר התחילו להעלם.
לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. ליאור התמתח לידי. לו המצב מסביב
לא הפריע, נראה היה שזה נראה לו נורמלי לחלוטין, שמקיף אותנו
כלום. שום כלום!
קמתי והלכתי להכין לעצמי כוס שוקו, עם קצף. לעזאזל! אפילו את
השוקו הם לקחו לי! שילכו כולם לעזאזל... כולם! בלית ברירה
שתיתי חלב ישר מהקרטון, כי גם את הכוסות הם כבר לקחו. כל
הדברים שלי נעלמו לי נגד העיניים, ולא הייתה לי ברירה אלא
להשלים עם זה. לכעוס על זה גם, כן, אבל להשלים עם זה.
אז מה יש מעבר לזה...? הרי לא יכול להיות שככה אני אבלה את שאר
החיים שלי. בריק הזה, לבד כמעט לגמרי. אבל אני כבר לא בטוחה
שליאור או שמיל נחשבים לחברה. כבר לא ידעתי מה הולך. אפילו
החתול שלי הוא בטח לא חתול בכלל. רק חסר שהוא יתחיל לדבר אלי.
התיישבתי על הכורסא ובהיתי בקיר, איפה שהטלוויזיה שלי הייתה
פעם. דמיינתי שאני רואה סרט. היה קצת קשה בהתחלה, אבל אחרי כמה
זמן ממש נכנסתי לקטע. זאת אומרת, עד שליאור התיישב על הרצפה
לידי וקטע את חוט המחשבה שלי.
"את יודעת, כל העולם הזה הוא בעצם בתוך הראש שלך. כל דבר ודבר
כאן הוא המצאה שלך, פחות או יותר. כל העולם הזה נבנה עבורך.
אבל הגיע הזמן שתחזרי לעולם האמיתי, ותיפרדי מעולם החלומות
לשלום."
"מה זאת אומרת?" שאלתי בתימהון, "איך אני יכולה להמציא לעצמי
עולם ככה, אני לא אלוהים."
"בתוך הראש שלך, בעולם שלך... בבועה הקטנה שלך, אפשר להגיד...
את כן. את האלוהים של המחשבות, החלומות והרצונות שלך. את
האלוהים של התת מודע שלך, ושל החיים שלך בכלל."
נשענתי לאחור בכורסא שלי ולקחתי נשימה עמוקה. עצמתי עיניים,
ופקחתי אותן שוב. לא היה כלום סביבי. כלום. רק ריק, שחור.
ליאור עמד לידי, שמיל בזרועותיו, מגרגר בהנאה.
"הבנת סופסוף?" שאל ליאור בחיוך, "את מודה באמת?"
נאנחתי. "יש לי ברירה?"
הוא הניח את שמיל על הרצפה שלא הייתה שם והתקרב אליי. לפני
שיכולתי לחשוב, הוא חיבק אותי ונישק אותי על הלחי.
"כל כך התגעגעתי אלייך", לחש לי באוזן, "אולי תחזרי סופסוף
הביתה?"
לקחתי נשימה עמוקה וחיבקתי אותו. "אני חושבת שכן..." לחשתי
בחולשה, "אתה מבטיח לי שזה לא יכאב?"
"אולי קצת, בהתחלה, אבל אני תמיד אהיה שם בשבילך, ועם הזמן,
תראי שהכל יהיה שוב בסדר."
הנהנתי. הגיע הזמן לוותר, ולהודות באמת. ליאור הביט לי ישר
לתוך העיניים, ובפעם הראשונה, יכולתי להישיר מבט בחזרה. חייכתי
אליו והוא החזיר לי חיוך.
"אתה תהיה שם בצד השני?" שאלתי בקול שקט.
"תמיד אהיה שם", הוא ענה, "את יודעת את זה, את לא צריכה
לשאול."
חייכתי אליו ועצמתי עיניים. סופסוף. באמת.

פקחתי עיניים. האור מסביב היה חזק, וכאבו לי קצת העיניים לכמה
שניות, אבל אחר כך הסתגלתי אליו, והתחלתי להסתכל מסביבי. הייתי
בחדר שקירותיו רופדו בכריות לבנות ורכות, ואפילו הרצפה הייתה
מרופדת. אני הייתי בכותונת לבנה, כפותה בחולצת משוגעים.
לפתע נפתחה הדלת, וליאור נכנס עם שמיל בזרועותיו. חייכתי אליו.
הוא לא שיקר לי. הגיע הזמן לצאת מפה. אני חוזרת הביתה.