זה עוד פעם הוא. האיש ההוא, מהשוק.
הוא עולה בתחנה הקבועה שלו, בשוק, אחרי הקניות של יום שישי. יש
לו המון סלים. הוא לבוש בבגדים מרופטים, וכבר מסוף האוטובוס
אני מריח את הזיעה הזאת, של מישהו שלא ראה מקלחת כבר שנה. אני
שונא אותו, את האיש הזה. את כל מה שהוא מייצג. את הרפיסות
הזאת, המראה הקבצני הזה. אבל זה לא רק זה. הוא תמיד (למרות שיש
לו את כל האוטובוס פנוי), תמיד מתיישב לידי. כבר כשהוא עלה הוא
קלט אותי, ועשה סימן בלתי מורגש כמעט בעין, וזהו, ידעתי
שהפסדתי. הוא מתחיל להתקדם לעבר מרכז האוטובוס. קשה לו. יש לו
המון סלים, ואף אחד לא עוזר לו (וגם לא נראה שמישהו
מתכוון...). יש את השיר הזה - גברת עם סלים, שתופסת את כל
הספסלים, אז הוא בדיוק ההיפך, אין לו אף ספסל. הוא מתקדם
בצעדים איטיים מאוד, משתדל שלא תיפול לו שום שקית, שלא יעוף
איזה משהו. המצח שלו בוהק מזיעה, והקמטים בפניו בולטים מתמיד.
נוצר מאחוריו מין פקק כזה, ואנשים מאחוריו מתחילים להתעצבן.
מישהו זורק הערה - "יאללה סבא, לזוז, לזוז, שבת היום!" והוא
באמת מנסה, אבל קשה לו.
אני כבר מתחיל להתכונן. מפנה לו מקום (כשאתה לא רוצה שמישהו
ישב לידך יש כמה דרכים - אתה שם את הרגל במכוון על המושב השני,
אתה שם את התיק, אתה כאילו מתעלם כששואלים אותך אם אפשר לשבת,
וכו'). אחרי שכבר הייתי בטוח שהבהרתי לו שאני לא רוצה שהוא ישב
לידי, פתאום רציתי שהוא ישב לידי. אני מוריד את הרגל, שם את
התיק על הברכיים, ואפילו מוריד את האוזניות ששמתי בפול ווליום.
אבל האיש בשלו, זז בצעדי צב. כאילו מתעלם ממני.
הוא עובר במעבר הצר, ונתקע בטעות עם אחד הסלים שלו באשה צעירה
- והיא, איזה פה פתחה עליו. והוא לא מגיב. סופג. יש במבט שלו
הרבה כאב, רק עכשיו שמתי לב. הוא נדחף עוד קצת לכיווני. מקרוב
הוא נראה עוד יותר מעורר רחמים. הסלים שלו קרועים, החולצה לא
ראויה לגמ"ח אפילו, והנעליים נראות כמו מסננת. אני בוהה בו
(למרות שאני שונא שעושים את זה), ורואה משהו שמזכיר הילה מסביב
לראש שלו. עוד מבט ואז אני מגלה שזה רק סיד שהתייבש, שנדבקו
אליו כל מיני עב"מים. זה נראה כמו נצח, אבל עברו רק מספר דקות.
העולם כאילו עצר. ואז הוא מרים את ראשו, ונתקל בעיני. המבט שלו
חודר דרכי וממשיך. אני יכול לשמוע את הסבל שלו. ואז בלי שום
הכנה, האיש מקבל דחיפה קלה מאחורה ונופל. הוא מתרסק לעבר רצפת
האוטובוס, ותוך כדי כך מפזר את שקיותיו לכל עבר. שתיקה. ילד
צעיר עם כיפה עוזר לו לקום. האיש שולח מבט מיואש למעלה כאילו
אומר: למה אני? (לא מספיק שאין לי כסף לבגדים ולאוכל, החיים לא
היטיבו עימי, אבל למה?) אבל האיש לא באמת אומר כלום. זה רק אני
שמרחם עליו. ומזדהה איתו. הירקות והפירות מפוזרים בכל רחבי
האוטובוס. ואנשים עוזרים לו לאסוף. אני רוצה לעזור לו, אבל
משהו מחזיק אותי במקומי. אני מחכה שהוא ישב לידי. והוא מתקרב,
אחרי שאסף את שארית הפליטה. הוא כמעט נוגע בי, אני מרגיש את
הבל פיו, ואז, כשכבר הכנתי בראש משפט פתיחה כדי לשוחח איתו
(משהו בסגנון: איך החיים? האשה? הנכדים?), הוא יורד. סתם ככה.
בלי לצלצל. בלי להגיד שלום.
הרגשתי נבגד. הרגשה מוזרה וחלולה מילאה אותי. שמתי את האוזניות
חזרה, את התיק ואת הרגל על המושב השני, ולחצתי פליי, ואז שמתי
לב שיש מתחתיי מלפפון ירוק (עכור) ורקוב. האיש כאילו השאיר לי
מזכרת. הרמתי את המלפפון, ונתתי ביס. מחווה של כבוד אחרון.