זה היה יום בהיר והשמש האירה בחוזקה ממקומה במרכז השמיים. נער
אחד, שמו ריי, חזר מבית הספר באותה השעה. הוא צעד בדממה לכיוון
ביתו, מרוכז במחשבותיו ומערער בהן. כל צעד שלו הוביל אותו לעבר
ביתו ולכן גם לכביש שחצה את דרכו.
הוא לא דאג בקשר לכביש, הכביש היה ריק בשעות האלו ולכן לא
יצטרך להפסיק להרהר במחשבותיו כדי לחצותו. הוא התכוון לעשות מה
שתמיד היה עושה, להקשיב לרעש המכוניות העוברות ולחצות כאשר
יהיה שקט, דבר שעשה כבר באופן אוטומטי ולכן לא יצטרך להפסיק
לערער במחשבותיו. שיטה זו לא אכזבה אותו מעולם, ועובדה, הוא
מעולם לא נדרס. בפעמים האחדות בהן שמה מכוניות על הכביש, היה
עוצר ומחכה לדממה שתגיע עם הסתלקותן של המכוניות.
כעת הוא כבר היה ממש קרוב לכביש והוא לא שמע שום רעש לכן המשיך
לצעוד בביטחון והחל לחצות את הכביש. הוא היה עייף מאוד כי הוא
נאלץ להתעורר מוקדם מהרגיל הבוקר בגלל איזו פעילות מסוימת
שהייתה בבית הספר. הוא פיהק פיהוק ממושך, ובזמן שפיהק לא שמע
דבר ולא ראה דבר מכיוון שעצם את עיניו. כשהפיהוק חלף הוא שמע
רעש חזק מאוד קרוב לאוזן שלו, רעש צפצוף של מכונית. הוא סיבב
את ראשו בלבד והביט בכיוון הרעש. משאית הייתה במרחק של לא יותר
משני מטרים ממנו. הוא רק עמד במקום ובהה בה, המום, במשך חצי
השנייה שניתנה לו לפני שהמשאית פגעה בו.
המשאית נעלמה, הוא עמד באמצע הכביש, בוהה לכיוון בו הייתה
המשאית לפני רגע. המום ירד מהכביש והמשיך לכיוון ביתו. עד
שהגיע לביתו הצליח לשכנע את עצמו שזו הייתה רק הזיה, ששום דבר
לא קרה באמת.
הוא הופתע לגלות שהאוטו של אביו לא היה בחניה ושדלת הבית
נעולה. אחיו דני ואביו היו כבר אמורים להיות כאן בשעה זו.
הוא פתח את דלת הבית ונכנס, לא שם לב לפתק שנפל כשפתח את הדלת.
הוא סגר אותה אחריו וניגש לאכול. לאחר שסיים, הלך לחדר של אחיו
ומצא שם את תיקו של דני זרוק על הרצפה. הוא היה משוכנע שאביו
לקח את דני לרופא או משהו כזה, לכן ניגש לחדרו ועלה על מיטתו
כדי לנוח, לא מודאג מדבר.
בשעה ארבע ראה שאביו ואחיו עדיין לא חזרו הביתה, ובשעה חמש
ורבע הופתע לגלות שגם אימו לא מגיעה מהעבודה כמו בדרך כלל. הוא
המתין, מנסה להרגיע את חששותיו. הוא התקשר לאביו, אבל זה לא
ענה לו. הוא התקשר לאמו ולאחיו אך גם הם לא ענו לו. בשעה שש
וחצי בערב החליט שהוא יוצא לחפש אותם.
הוא פתח את הדלת ויצא החוצה. רק כאשר נעל אותה שם לב לפתק שעל
הרצפה. הפתק היה ממוען לדודו והכתב היה מסורבל, דבר שהעיד על
כך שנכתב בזמן לחוץ. על פי הפתק כל משפחתו נמצאת בבית החולים
במחלקת מיון ילדים. מחשבה אחת עלתה בראשו באותו הרגע: משהו קרה
לדני! הוא התחיל לרוץ מייד לכיוון בית החולים, מפסיק רק כדי
לנשום. בית החולים היה במרחק 15 דקות הליכה מהבית שלו, אך הוא
הצליח להגיע תוך פחות מעשר דקות של ריצה מתישה.
הוא ידע היכן מחלקת "מיון ילדים" ומייד רץ לשם. הוא נכנס
לבניין ופנה לכיוון בו יכול היה לשאול באיזה חדר נמצא חולה בשם
דני גרין. לא הייתה שום אחות בעמדה זו ולכן החליט שהו חייב
לחטט במחשב שלה. הוא ראה את רשימת השמות ומצא את השם גרין
במהירות. היה רק אחד כזה, ולכן הוא לא טרח לבדוק מה שמו הפרטי
של החולה, הרי מי זה עוד יכול להיות אם לא דני.
הוא רץ במהירות לחדר שאת מספרו ראה במחשב ונכנס פנימה. הוא ראה
את דודו ודודתו עומדים זה לצד זה, אביו עומד לידם. הוא התקרב
עוד קצת וראה את אחיו, דני, מחבק את אימו ובוכה ליד המיטה בה
שכב, לתדהמתו של ריי, הוא עצמו.
נשמע צפצוף ארוך שסימן שהחולה מת. הרופאים לא הצליחו להחיות
אותו. ההלוויה של ריי תתקיים בקרוב, והוא עצמו יהיה נוכח בה...