לאבא שלי יש מספר חברות
הוא מאוד מעריך גיוון.
אבא עדיין לא מצא את האשה המושלמת
אשת אשכולות שיש בה הכל.
לכן
שרונה משמשת בתור מבשלת
אחת אנונימית מגיעה לנקות
רחלי לא שפית אבל מאוד מסוקסת
תמי קלטה את הטריק, אז היא לא באה עוד...
אבא חושב שזה מה שנוח,
אם רחלי ידעה לבשל או שרונה לגנוח
הוא באמת שהיה מסתפק באחת ויחידה, אבל כמו אמא,
כל אחת לוקה בחסר - אמנם קטן - אבל מפריע.
(רק שתדעו שאין צורך לשפוט את אבא בתור בנזוג -
כי זהו תפקידה של אמא
בגלל כל המתואר כאן הם התגרשו)
אך השאלה היא מה המניע?
מה מונע מאדם להסתפק במה שיש לו?
מה גורם לו לראות רק את החסר, לצאת לרעות בשדות זרים?
מה גורם לאדם להיות במרדף אינסופי, ואף פעם לא להגיע
לקו הסיום, להתיישב, להגיד: "כאן המקום וכאן את איתי".
את התשובה לכך אינני יודעת,
את אמא, כך נדמה לי, זה כבר לא מעניין
מה שאותי מעניין, ומדאיג פי כמה
הוא שביני ובין אבא אין הרבה הבדל... |