"קטי!" שמעתי את אימא קוראת לי.
"תקומי כבר! חסר שעוד פעם תתחילי עם האיחורים שלך!"
"טוב, בסדר, קמתי".
כל כך רציתי לגנוב עוד חמש דקות שינה, אבל לא... צריך לקום,
להתלבש, לאכול וללכת לבית-ספר. הסתכלתי על לילי שישנה מכורבלת
בתוך שמיכת הפוך שלה. ממש קינאתי בה באותו רגע. הלוואי וגם אני
הייתי יכולה לישון כל היום, במיוחד בחורף.
"נו, התלבשת כבר? תזדרזי!"
יצאתי מהמיטה והתחלתי להתלבש באיטיות. התקרבתי לחלון וראיתי את
טיפות הגשם המכות בזכוכית ואת העננים האפורים. היה קר וגשום.
חשבתי לעשות את עצמי חולה ולהתחמק מבית-הספר, אבל בסוף ויתרתי
על הרעיון.
כשנכנסתי למטבח ראיתי שאימא הכינה לי חביתה.
"תאכלי מהר! את צריכה להיות בתחנה עוד רבע שעה!"
ישבתי לאכול, ובינתיים ניסיתי להמציא תירוץ על העבודה באזרחות
שהייתי אמורה להגיש עוד לפני יומיים.
"טוב חמודה, אני הולכת. אל תשכחי להאכיל את לילי כשאת חוזרת.
ביי".
"ביי, אימא".
עכשיו אני לבד בבית, שוקלת את האפשרות להבריז, להישאר בבית
ולחזור להתכרבל בתוך השמיכה. שמתי לב ללילי שהתחככה ברגל שלי.
"כיף לך," אמרתי לה.
"הלוואי שגם אני הייתי יכולה לעשות רק מה שבא לי".
לילי הביטה בי בעיניה הצהובות. היה נראה כאילו היא מנסה להגיד
לי "היי, גם לי יש בעיות בחיים. אל תחשבי שכל כך קל להיות
חתולה!"
הגיע הזמן לצאת. שמתי את הכלים בכיור ויצאתי מהמטבח. לבשתי
מעיל, נעלתי את נעלי הספורט שלי, לקחתי את התיק ויצאתי. התחלתי
להתקדם לכיוון התחנה. הקו שלי אמור להגיע תוך כמה דקות. כבר
כמעט הייתי ליד התחנה כשלפתע הרגשתי כאב בכף הרגל. ישבתי על
המדרכה, הורדתי את הנעל והוצאתי משם את האבן הקטנה והמרגיזה
שאין לי מושג איך בכלל היא הגיעה לנעל שלי. בינתיים, ראיתי
שהאוטובוס כבר הגיע. רצתי כמו מטורפת לעבר התחנה כשאני צועקת:
"רגע!"
הייתי מטרים ספורים ליד הדלת, אבל כנראה שהנהג לא הבחין בי
ונסע.
"לעזאזל!" חשבתי, "נהג דפוק! היה יכול לחכות לי!"
התיישבתי על המדרכה ליד התחנה. הייתי עצבנית. עכשיו אני בטוח
אאחר! ישבתי לבדי בתחנה, וחשבתי שאולי באמת כדאי לי לחזור
הביתה. לפתע שמעתי רעש עצום שהקפיץ אותי מהמקום. הסתכלתי
לכיוון האוטובוס שנסע, ואז הבנתי... הבנתי שרק שבריר שנייה אחד
הפריד ביני ובין המוות...