אריזות של מסטיקים, של שוקולד, של טופי, אבל רק טופי סגול, כי
אני לא אוכלת את האחרים... לפעמים את הירוק אבל הכתום לא טעים
לי וגם לא הורוד... בכלל ורוד זה לא צבע שאני אוהבת...
אריזות של דברים שהיו פעם טובים, עכשיו נשארו מהם מה שנשאר
מדברים שהיו פעם טובים...
מטבעות של 10 אג' פזורים בחדר, וגם שתי כוסות שבאחת נראה שהיה
נס קפה ובשניה יש את הלמטה של קפה בוץ... והכל מסביב מלא דפים
וגזרי עיתונים וחתיכות סלוטייפ, האלה שלא נגזרות טוב, מתקמטות
ונדבקות לעצמן ואז תמיד משפשפים את היד במשהו כדי שהן ירדו...
כאלה...
יש זמזום שבוקע מהטרנזיסטור הקטן שעומד בקצה של החדר...
היא יושבת על הרצפה... בשקט, כמעט לא זזה, נראית נורא מרוכזת
במה שהיא עושה. יותר מדי מרוכזת כמעט... המבט הזה בעיניים שרק
לה יש כשהיא מרוכזת... עם הלשון טיפה בחוץ, כמו שילדים תמיד
מוציאים כשהם מתרכזים ומציירים...
לידה יש דיסקמן... הוא פועל אבל האוזניות לא מחוברות...
מולה פזורים חלקי בובות, בובות שהיא פירקה... אני אף פעם לא
יודעת מאיפה היא מביאה את כל הבובות האלו. היא מתחמקת כל פעם
שאני שואלת... פעם שאלתי... היא ענתה לי בצחוק שתמיד היא רצתה
להיות רופאה, אבל לא נתנו לה, אז זה במקום... לפרק ולחבר
אחרת... לידה מונח מצית... היא לא מעשנת חס וחלילה, הקצוות של
האצבעות של הבובות, תמיד מותכות, והיא גם לפעמים צריכה להמיס
את הפלסטיק כדי לחבר את החלקים, כי ככה זה כשזה לא תמיד
מתאים...
יש קופסאות ריקות של סיגריות והאוויר בחדר מחניק, אבל יש לו את
הריח שלה... מיוחד כזה... לא של בושם, ממש לא, רק אמממ...
מיוחד... אי אפשר אפילו להגיד של מה... זה תמיד מזכיר לי משהו
אבל אני אף פעם לא אצליח להיזכר מה... ריח שלה מעורבב עם
פלסטיק מותך. אני יודעת שזה לא נשמע טוב.. אבל זה דווקא מריח
בסדר בחדר הזה...
פתאום היא מרגישה את העיניים שלי בגב שלה, מסתובבת ושואלת כמה
זמן אני עומדת שם... אולי עשר דקות, אני אומרת, אולי חמש...
אין לי תחושת זמן כשאני בחדר איתה... היא מפנה אלי את הראש
בחצי מבט וזורקת לי את הבובה האחרונה שהיא סיימה לחבר. היא יפה
מאוד, מיוחדת כזו. בפעם המאה אני אומרת לה שהיא חייבת לפתוח
גלריה שלהן... זה משהו מיוחד, אני אומרת לה, אף אחד לא עושה
דברים כאלה... היא זורקת לי חצי חיוך ועם החיוך הציני הזה שלה
עונה "רק מופרעים..."
והיא מופרעת, איך אפשר להגיד שלא על מישהו שיושב ומחבר בובות
שונות זו לזו ומנתק איברים ומשתיל לבובה אחרת, שורף את קצות
האצבעות תמיד, ובמקרים מסוימים, גם את העיניים...
שאלתי אותה למה היא שרפה לאחרונה את העיניים... היא ענתה שהיו
לה עיניים רעות... שאלתי אותה מה עיניים מסמלות והיא אמרה שהיא
לא ממש יודעת, אבל לפעמים, יש לה הרגשה שכל העולם נועץ בה
מבטים, דרך הבובות...
אז שאלתי אותה למה היא בדרך כלל שורפת את העיניים. החיוך נעלם
מהפנים, היא משפילה מבט, ואחרי כמה שניות מרימה אלי את הפנים
ודמעה גדולה נושרת מהעין שלה והיא אומרת שהיא מפחדת. אני שואלת
ממה, היא אומרת שמהכל... אז למה רק את העיניים? כי העיניים זה
הכל, בלי עיניים - אפשר לברוח מהמחשבות. אי אפשר לדעת מה אתה
חושב. הצעתי לה להדביק להן את העיניים (שלא ייפתחו). היא הרימה
אלי את המבט, החיוך הממזרי משתלט על הפנים שלה, ואמרה, שזה
נראה לה רעיון מצויין, שאיך היא לא חשבה על זה קודם. היא קמה
בזהירות, בלי להזיז שום דבר בחדר, וחוזרת עם שפופרת דבק, מהאלה
שמדביקים הכל. שאם אתה מחזיק את האצבעות קרוב קרוב, ושם דבק
ביניהן, ואז מצמיד, נדבקות אחרי כמה דקות וצריך ניתוח כדי
להוציא...
היא מתיישבת מולי, מרימה את הראש ושמה דבק על העפעפיים... היא
מצמידה אותם חזק... לוקח לי זמן להבין מה היא עשתה... הפחד
נעלם - אף אחד לא ידע אף פעם מה יש בפנים.