[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שני עידן
/
אהבת החיים

הפעם הראשונה שהתראינו הייתה בבית החולים. יותר נכון, ממש ליד.

אני הייתי בדרכי הביתה אחרי אחד הטיפולים והיא הייתה בדרכה
לבקר את אמא שלה. היא הייתה נסערת, חצתה את הכביש כל כך מהר
שלא שמה לב למכונית שעברה. המכונית נעצרה בשניה האחרונה,
משאירה אותה על הכביש המומה, לא מצליחה לזוז.

                                         




הוא היה שם כשהחיים נתנו לי הזדמנות נוספת.
ככה הכרנו ומאז היינו ביחד כמעט כל יום. היינו מבלים כמו שרק
חולה סופני ומי שראתה את המוות לנגד עיניה יכלו. מצאנו את
החיים בכל דבר קיים, מסתכלים על דברים כאילו זו הפעם הראשונה
שאנחנו רואים אותם, אולי האחרונה. תמיד ידעתי שאני אמנם
ניצלתי, אבל עליו הסכנה מרחפת בכל יום. פחדתי להישאר לבד.

                                         




כשאמרתי לה שאני צריך לטוס לחו"ל כדי לעבור השתלה היא רצתה
לבוא איתי. תמיד היה לה את הפחד שתישאר לבד. הסברתי לה שהיא לא
יכולה לבוא והיא כעסה, צעקה, בכתה. חשבה שאני חושב רק על עצמי
כשבעצם חשבתי עליה, רק עליה.

                                         




"אל תפחדי, אני אחזור, אני מבטיח. לא אשאיר אותך לבד", הוא
אמר. ואני לא הפסקתי לבכות.
"אני אוהבת אותך".
הוא נישק אותי, כמו שרק הוא יודע לנשק, כאילו זו הפעם האחרונה
שאנחנו מתנשקים, כמו שהתנשקנו תמיד.
"אני אוהבת אותך". כל כך הרבה זמן חיכיתי להגיד לו את זה.

                                         




"אני אוהב אותך".
כל כך הרבה זמן רציתי להגיד לה את זה, אבל פחדתי. לא רציתי
לגרום לה להרגיש שהיא 'חייבת' להגיד לי את זה אם היא לא מרגישה
ככה עדיין. לא רציתי לקשור אותה אלי יותר מדי, יותר ממה שצריך
להיקשר לחולה סופני.
"אני אוהב אותך." ובאותו רגע הרגשתי חי, הרגשתי את כל האהבה
שלי אליה, הרגשתי אופטימי. ההשתלה תצליח, אני אחזור ואנחנו
נמשיך לחיות מאושרים ביחד, למשך עוד כמה שנים לפחות.
"אני אוהב אותך." ונפרדנו בנשיקה.

                                     




הוא מחכה לי. אני רואה אותו מעבר לכביש. כל כך התגעגעתי אליו,
כל כך חיכיתי לראות אותו. עוד כמה מטרים ואנחנו ביחד. כמה
חיכיתי שניפגש שוב, שאדע בבירור שאנחנו ממשיכים לחיות ביחד,
שהוא ממשיך לחיות איתי, למשך עוד כמה שנים לפחות.


                                     





הפעם האחרונה שהתראינו הייתה בבית החולים. יותר נכון, ממש
ליד.
חזרתי מההשתלה והיא לא יכלה לחכות עד שאגיע הביתה והגיעה ישר
לשם.
הוא היה נסער. נסע מהר כל כך שלא שם לב לילדה המאושרת שחוצה את
הכביש. הוא פגע בה כל כך חזק. היא נהרגה במקום.
אחרי שבוע התוצאות אומרות: ההשתלה הצליחה.

נשארתי לחיות. לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה סלקציה יש
בכניסה לערב
במה, חבל על
הזמן..


צרצר מופלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/6/05 12:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שני עידן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה