לפני אלף תשע מאות שלושים וחמש שנים בדיוק, או לפחות בדיוק
עברי, עמד חייל רומאי בהר הבית וזרק לפיד בוער. החייל לא היה
ממש רומאי, אלא קרוב לודאי סורי או מצרי מחויל, מתוצרת הסביבה.
הלפיד התעופף באויר ונחת בחבטה על המרצפת, התגלגל כמה פעמים
ונעצר. איש לא שמע דבר. מסביב התחוללה מהומת אלוהים עייפה.
אנשים יורים זה על זה, משליכים חפצים ומתכתשים, כדרכם מזה כמה
חדשים. המגינים היו שיכורים. זמן קצר קודם-לכן פרצו אל מבנה
בית המקדש ובזזו את מחסני המזון והיין המשובחים שלו, שיועדו
במקור לכוהן הגדול, מקורביו ולוחכי פנכתו המיוחסים. יוסף
בן-מתתיהו טוען גם שלבשו בגדי נשים, התאפרו וערכו הילולות זימה
הומוסקסואליות. לא חייבים לקנות כל מה שהוא אומר, אבל אין ספק
שכולם עד אחד היו מודעים היטב לצפוי להם. חודש אב הוא חודש
אוגוסט. מזג האויר היה ירושלמי אופיני לעונה, חם ויבש. האש
נאחזה בוילון אחד או שנים, משם התפשטה אל דלתות העץ הענקיות
ומשם אל כל הבנין. מדרום-מערב להר הבית, במקום בו נמצא כיום
הרובע היהודי, עמד מתחם מוקף חומה שלם של העיר שעדיין לא נפל
בידי הרומאים והלחימה בו היתה דלילה יחסית. אנשים עמדו שם על
החומה ועל גגות הבתים והביטו בלהבות, מן הסתם בדיוק באותו אופן
בו הביטו אנשים ברחובות ניו-יורק בלהבות הפורצות ממגדלי
התאומים. אולי היו שם אפילו נשים צמוקות-דדים מרעב שכיסו את
פיהן הפעור בכף-ידן, בהבעת התדהמה המזדעזעת האוניברסלית
הנצחית.
הבנין בער לאפר. החיילים הרומאים פרצו פנימה ושחטו כל מי שנקרה
על דרכם. כמה אנשים נמלטו לתוך מנהרות וכוכים בתוך עיי החורבות
והסתתרו בהם. לאחר רדת החשכה יצאו משם וניסו לחמוק על פני
הזקיפים שהשאירו הרומאים, לרוב ללא הצלחה. ייתכן שבית המקדש
היה גדול דיו כדי להמשיך ולבעור אל תוך הלילה ולספק תאורה
מלחמתית טובה לשומרים. אלו שנלכדו צורפו אל שיירת השבויים
המתארכת. הצעידו אותם והשיטו אותם והצעידו אותם שוב עד רומא,
כדי להרוג אותם שם. אחר-כך נכבש גם הרובע ההוא, האחרון, של
ירושלים ואבד. ועוד אבדו הרבה דברים מאז וביניהם אולי גם
האבידה עצמה. אלף תשע מאות שלושים וחמש שנים זה חתיכת זמן.
כדור הארץ בכבודו ובעצמו נוקף על צירו בפרק זמן כזה. אפילו
כוכב הצפון לא היה אז ממש בצפון, כשהלהבות לא אפשרו לראות
אותו.