ישבנו במרפסת של סבא וסבתא, אני והמבוגרים. שוב כמו בכל חג אני
תוהה מה אני עושה כאן. משחק עם המפיות ועושה קיפולי נייר, מחכה
לאיזו שיחה שתעניין אותי. אבא וסבא כרגיל מתווכחים, הפעם מי
בעל ניסיון חיים רב יותר. משפט שגם אני לא הצלחתי להבין. הם
מתחילים לריב מי שמע יותר דברים בחייו ומי נאלץ להתמודד במצב
הכי קשה.
אבא שמרגיש ממש בשיא התחרות נועץ את המזלג שלו בעגבנייה כאילו
היא סבא, היא מחליקה לו. אני לא יכול שלא לשמוע שיחה קולנית כל
כך, מתחיל לתהות מי באמת חווה הרבה בחייו. סבא מתחיל להזיע,
הוא קם תוך כדי הוויכוח ומסדר את השמשייה שהצל יהיה עליו.
יופי, עכשיו שאני ואבא בשמש לא יהיה לו חם יותר. הם ממשיכים
להתווכח ביסודיות. סבא מתחיל לספר כמה הוא אהב לדוג ואבא מפסיק
לאכול את הדג שבצלחתו. אני לוקח את הביס האחרון, שגם ככה לא
היה טעים כמו תמיד, אני קם מהשולחן ושם לב שסבא מפסיק ללעוס את
האוכל ופשוט בולע אותו, אני שם להם על השולחן קנקן מים.
אבא מוזג לעצמו ושופך קצת, סבא מתחיל להתעצבן מקול הלגימות
שלו. החלטתי לצאת החוצה בלי לומר מילה נוספת. אני הולך לגינה
הציבורית כדי לא לשמוע אותם יותר. מתיישב על הספסל. שקט... סוף
סוף שקט. סביבי רק קולות של ציפורים מאחד העצים, ועובד זר
שמדבר בטלפון הציבורי. הוא מתחבא מאחורי הזכוכית למרות שהיא
שקופה. אני לא מצליח להבין אותו. הוא מדבר באיזו שפה זרה, כך
שאפילו מהשיחה שלו אני לא יכול להנות. זה מזכיר לי איזו כתבה
שקראתי במעריב לנוער, זה היה ילד שסיפר על הטלפון הציבורי ליד
הבית שלו, חבל, הייתי מוסיף לו סיטואציה. בכל מקרה השקט הזה
התחיל להפריע לי. התחלתי לפורר עלים יבשים שהיו לידי. לבסוף
החלטתי לחזור הביתה לראות מתי הולכים. הגעתי לקינוח. אבא וסבא
עדיין ישבו שם, אכלו גלידה והמשיכו להתווכח. ביקשתי מאבא לשים
לי גלידה, הוא זרק לי לצלחת איזה שני כדורים, סבא עיקם את
הכפית, אני התיישבתי ואכלתי משועמם, בסופו של דבר מצאתי את
עצמי שוב משחק עם המפיות ועושה קיפולי נייר.