ישבנו, היא ואני, בחוץ על הדשא. היה כבר מאוחר, מאד מאוחר, אחת
השעות הקטנות בלילה.
הסתכלנו על הכוכבים שתקועים שם למעלה.
בטח עוד אלפי זוגות, לפנינו ואחרינו, הסתכלנו על אותם כוכבים,
הכוכבים הנצחים הללו.
"אני אוהב אותך לנצח"היא אמרה לי.
נצח זה אחד הדברים הזמניים ביותר אצל האדם...
למעשה הנצח הוא לא קיים - הרי אין משהו נצחי.
גם הנצח זהו פרק זמן...
הנצח יכול להמשך שעה, שעתיים, שנה, שנתיים...
100 שנה... אבל בסופו של דבר הנצח יפסק.
ויתחיל נצח אחר, וגם הוא יפסק.
כמו הכוכבים... גם הם מתישהו יפלו.
בשבילי ובשבילה זה יהיה סתם עוד רגע רומנטי,
רגע נצחי במחשבותי,
אבל בשביל אותו כוכב, זהו סוף - סוף של נצח.
"גם אני אוהב אותך... לנצח נצחים".
בעצם, הנצח כנראה זהו המשכיות. הסוף של משהו אחד זה התחלה של
משהו אחר... הנצח הוא משהו בלתי נגמר... משהו אין סופי... גלגל
החיים אני מניח?
זה לא משנה...
נפרדנו אחרי חודש. היא אמרה לי שזה לא בשבילה...
ברור שזו היתה אהבת נעורים חסרת כל תכלית או קשר למציאות.
ואני שחשבתי שעכשיו אבכה לעד, לנצח אהיה שבור, התגברתי. מצאתי
אהבה חדשה, ועוד אחת ועוד אחת...
עברתי אין סוף נצחים, מהאחד לשני, מאהבה לאחרת.
ידעתי תקופות קשות בחיים, פחות קשות ואפילו טובות.
ובסוף גם את מותי מצאתי באיזה חור עלוב בקיבוץ בדרום הארץ.
דבר אחר זה בטוח,
אני לא מתיימר להטיף פה מוסר... כל אחד יכול לפרש את זה איך
שבא לו.
אבל חשוב לזכור שהנצח היחיד בחיים זה המוות.
מוות? מה זה מוות?
כשנפגש אתה כבר תבין לבד.