ביום ההוא... כשהעץ האהוב עלי מכל נפל, פשוט רציתי לבכות...
לבכות על הכל.
העץ הזה היה חשוב לי... כל כך אהבתי אותו.
עמדתי שם והסתכלתי, כמו כולם. שהיו המומים.
כולם עמדו סביב העץ הנפול, ובכו.
העץ היה נמצא בגינה של סבא שלי.
עץ עתיק. כשסבא שלי עלה מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה הוא
הביא איתו שלושה זרעים והחליט שהוא ישתול אותם בא"י. הוא שתל
את שלושתם בגינה שלו מול הבית, אחד ליד השני. רק אחד שרד את
החורף הראשון. רק אחד שרד. והעץ גדל והכה שורשים... ואמי
ודודים טיפסו עליו ואהבו אותו.העץ היה גדול. ענק.
ואז אני נולדתי, נולדתי אל תוך העץ.  טיפסתי עליו, טיפסתי איתו
, הוא דחף אותי קדימה. אהבתי אותו. מאוד! הוא נתן לי מקום
מסתור.
כשרציתי, הוא נתן לי את פירותיו, כשביקשתי.
הוא ידע לאהוב.תמיד כשהייתי בא לסבא וסבתא הייתי רץ אל העץ.
הוא היה הרבה בשבילי. כמו תמיד. לפעמים גם נפלתי וכאב לי...
נפגעתי מהעץ. נחתכתי.הוא השאיר בי סימנים וצלקות. אולם הפצעים
הגלידו.
אולם עם הזמן העץ הזדקן. ציפורים החלו לנקר בו. הוא השיר את
עליו. העץ גוסס... העץ דועך. בכל פעם שבאתי לבקר אצל סבי העץ
איבד את קומתו הגאה... את כבודו. העץ החל למות. ואיך כך? הוא
הלך... איך כך הוא נפל? ביום בהיר אחד העץ קרס. ואני באתי
וראיתי אותו שוכב... עם ענפיו נפולים ושורשיו לבנים. איך הוא
יכול לעזוב אותי... העץ שכל כך אהבתי... שהכה שורשים בלבי.
הוא עזב... ככה סתם... ככה פתאום.
ביום הוא... כשהעץ האהוב עלי מכל נפל, כולם בכו... בכו על
הכל.
העץ הזה היה חשוב לנו, לכולנו... כל כך אהבנו אותו.
עמדנו שם והסתכלתנו. היינו המומים. הוא היה העץ של המשפחה..
כולם עמדו סביב העץ הנפול, ובכו.
ביום ההוא גם סבא שלי מת.