בעיר "מוגדור" (בשנות החמישים) הייתה לאבי חנות ברחוב קטן
שחיבר בין שני רחובות. ברחוב הקטן לא הייתה תנועה רבה של אנשים
במשך היום, ואפשר היה ליהנות מהשקט והשלווה והיה גם זמן להביט
באישה המשקה את הפרחים מאחת המרפסות הבתים ברחוב, העמוסים
בצמחיית גג ענפה. החנויות הצמודות לחנותו היו של יהודים. חנות
בדים וחנות שטיחים והיחסים ביניהם היו מצוינים, כשלא היו קונים
בעלי החנויות ישבו אצל אבי ושתו תה ירוק עם נענע עם עוגיות
מתוקות, חנותו של אבי הייתה הגדולה מביניהם היות והיה צורך
בהרבה מקום לארגזי התה ולמשטחים של גושי הסוכר, כמחסן שימש
מרתף החנות.

אחרי הלימודים אהבתי לבקר בחנות לפעמים (הייתי בא) עם פטימה
העוזרת המוסלמית שלנו. אהבתי להסתובב ולטפס על ארגזי התה הסיני
ולהריח את ריחו הטרי של התה ולאכול חתיכות סוכר שהיו בכל מקום.
מול הכניסה של החנות ברקע על הקיר הלבן היה תלוי גובלן ענק
ציור ססגוני של קבוצת אנשים בתלבושות ערביות השותים תה בטבע,
על הקירות הצדדים היו כמה שלטים כתובים בכתב סיני בצבע שחור
כנראה פרסומות לתה. רצפת החנות הייתה מבטון צבוע אדום . במרכז
החנות היה משרדו של אבי שולחן עץ גדול וישן בצבע חום כהה שהכיל
את כל הניירת הענפה של החנות ,דלת הכניסה והמשקופים היו צבועים
בצבע אדום. על דלת החנות מאחור היה לוח עץ ועליו היה סיפור-
התה:
מרוקו גילתה במקרה את התה בשנת 1854 כאשר אוניה אנגלית שהובילה
מטען גדול של תה היגיעה ל"מוגדור" ומלחיה זכו בעסקת חייהם,
מפני שהמרוקנים התאהבו מיד במשקה והפכו אותו לאורח חיים.
מחנותו אבי היה מספק לעיירות וכפרים קרובים ורחוקים במרוקו תה
וסוכר. כשחבריו המוסלמים היו באים מכפריהם למוגדור לא שכחו את
" טג'ר רופייל" (רפאל העשיר). והיו באים לבקר אותו היו נחים
אצלו והוא היה מכין להם תה חם וריחני. מביקוריו הרבים בכפרים
למד להכיר את מנהגיהם המיוחדים ואורח חייהם כאילו היה אחד מהם,
הוא היה מדבר אייתם על ענייני דת בערבית מתובלת בפתגמים,
מהקוראן שידע על בוריו.לפעמים היה כותב עבורם מכתבים לשלטונות
הצרפתיים.

והם כאות תודה היו מביאים לו מתנות. כד שמן זית כטית מכבישה
קרה, שיצא לפני כמה ימים מבית הבד או שמן "ארג'ן" הקיים רק
במרוקו, פעם זאת הייתה קערת חרס מלאה חמאה מלוחה עם ז'עטר, או
כד "מחיה" ערק מקומי או דבש טרי או שרפרף עץ, כל יום  בצהרים
כשהיה מגיע הביתה לאכול,  היה מביא אייתו דבר מה שקנה מהם או
קבל מתנה.
מתנה אחת אהבתי במיוחד כי אבי נתן לי אותה ועשיתי בה שימוש
ואני שומר עליה עד היום.
זאת קופסת עץ מלבנית מצופה בבד אדום ועליו מצוייר כפר סיני.
כשפותחים את הקופסה מגלים שאלה למעשה, כלי העבודה של צייר
סיני. חלקה העליון של הקופסה מרופד בבד סטאן ירוק בהיר ותחתיתה
מרופדת בקטיפה אדומה. בחלק העליון חמישה מכחולים בגדלים שונים
, למטה על הקטיפה קסת לדיו שחורה עשויה חרסינה לבנה ועליה
מסביב ציורי פרחים בצבע כחול וקערה קטנה שגם היא מחרסינה שעל
המכסה שלה מצוייר דרקון בצבע כחול ששימשה ככרית דיו לחותמת
מרובעת בצבע אדום. שאר הדברים שהיו בקופסה ,חותמת סינית מאבן
רכה שני אבני בזלת שחורים ועליהם חריטה של ציפורים שלא ידעתי
למה הם שימשו.

  ביום בהיר אחד בקיץ היגיע לרחוב מאחד הכפרים המרוחקים יהודי
ששפתו ברברית והוא גרר עגל צעיר שמיאן ללכת אחריו, שלושת
החנוונים המשועממים יצאו מהחנויות לבדוק מה פשר הדבר , היהודי
עטור זקן לבוש בבגדים כהים אמר להם שלום והסביר שהוא צריך כמה
מצרכים למשפחתו אבל אין לו כסף רק את העגל הזה שאפשר לעשות
ממנו רק... נקניק. אבי ושני שכניו שלא הייתה להם עבודה הכניסו
את היהודי לחנות התה יחד עם העגל השקו אותו תה ואחרי שנח, שאלו
אותו:
-"למה רק נקניק? אולי סטקים על האש"?.

אותו יום אבי מגיע הביתה לצהרים והפעם הפתעה משהוא חדש , שני
ארגזים, הרבה מאוד בשר עגל טרי, אימי שמחה מאוד על "המתנה" אך
יש לו איזה ריח מוזר שלה מזכיר ריח של בשר. הוא סיפר לנו שהוא
וחבריו הסוחרים היהודים מהחנויות הסמוכות רחמו על יהודי זקן
שלא היה לו כסף וקבלו ממנו עגל צעיר, תמורת תה וסוכר שטיח ועשר
מטר בד ערבי.  הם שלחו את העגל לשחיטה כשרה וחילקו את הבשר
לשלושה.
"אבא, הוא מסריח בושם"? אמרתי כשאני מתרחק מהארגזים.
ואז הוא סיפר לנו שזאת תקופת הפריחה. רוב שדות המרעה במרוקו
נראים כמגרש כדורגל ענק בצבע צהוב.  זה מאוד יפה ומרשים,  אך
זה לא טוב לעסקים הפרות המיועדות לבשר מלחכות מהעשב עם הפרחים,
כאשר שוחטים אותם לא ניתן לאכול את בשרם היות והוא ממש מבושם,
הפרחים הצהובים בשדות נקראים בשם "הטוט-סן", בעברית נקרה הפרח
"פרע" ושמו האנגלי ניתן לו על שם אבירי המסדר של יוחנן הקדוש
מירושלים,  היות והשתמשו בו לטיפול בפצעי הקרב של הצלבנים,
אומרים עליו גם שמי שמשרה את הפרח במים חמים ושותה את מימיו,
משפר  את מצב רוחו ומסלק  כל עצבות.
-"אבא, עכשיו ברור לי לגמרי למה תמיד בקיץ לפרות במרוקו יש מצב
רוח טוב". אמרתי בלצון
-"כן עד ששוחטים אותם".אמרה פטימה.
-"מה נעשה בכל הבשר... המ? שאלתי.
-"אנחנו נעשה... נקניק"!
-"נקניק"?!
-"כן נקניק"
לנו לא היה ידוע אם זה רעיון מקורי שלו או של משהוא אחר איך
שלא יהיה הוא החליט בביטחון גמור שאנחנו נעשה מכל הבשר נקניק.

-"אבל רגע, איך עושים נקניק"? שואלת אימי.
-"הכל יהיה בסדר רק תכיני את הבשר לטחינה".אומר אבי.
-"לאן אתה הולך שאלה אימי, כשראתה שהוא לוקח את מעילו,
- "אני כבר חוזר רק תכיני את הבשר".

על שולחן האוכל אימי חתכה את הבשר לקוביות גדולות הניחה בקערה
גדולה והמליחה ופלפלה.

היא שלחה אותי להביא את מכונת הבשר הישנה והנאמנה שהייתה אז
בבעלות כל עקרת בית במרוקו, המכונה עשויה ממתכת יצוקה ובעלת
פיה גדולה בראשה, אימי חיברה את המטחנה לשולחן האוכל עם בורג
הברגה וחיזוק שהיה בתחתיתה, לאחר מכן הרכיבה את המנואלה (ידית
העץ)בחלקה האחורי של המטחנה והחלה לטחון את הבשר הריחני. היא
הכניסה לתוך פי המטחנה קוביות בשר  ופטמה סיבבה את המנואלה,
הבשר "התגלץ" בפנים המטחנה
ושם הוסע ונמחץ אל מול החלק הקדמי של המטחנה שם היה סכין
שהסתובב עם כל סיבוב של הידית, הסכין חתך את הבשר הוא היגיע
לרשת עם חורים גדולים הבשר נלחץ מול החורים ויצא דרכם בצורה של
"נחשים" ארוכים.
כאשר אימי גמרה לטחון את כל הבשר ערבבה אותו היטב בידים בקערה
גדולה, הוסיפה לעיסה הרבה פלפל שחור לא גרוס, שום  עלי- דפנה,
מלח, והרבה תבלינים נוספים והעיסה החומה- אדומה הייתה מוכנה
למילוי.

אבי חזר מהשוק מצויד בכמה קילוגרמים של מעיים של כבש,  מיד
אימי נתנה לפטמה שתנקה את המעיים. כשהמעיים היו הפוכים היא
גירדה אותם עם להב עץ, בעדינות כדי לא לפגוע במעי העדין היא
סילקה את כל שאריות החומרים שהיו דבוקים לדפנות הפנמיים, אחר
כך כשמעיים היו נראים כמו שרוך ארוך היא הניחה אותם בדלי מלא
מים נקיים.
 אימי הביאה מתקן מברזל בצבע שחור המשמש בדרך כלל להנחת
אמבטיית תינוק, עכשיו הוא היה בלי האמבטיה על זה אמי התכוננה
לתלות את הנקניק הטרי ולעשן אותו.

פטמה העוזרת בית הנאמנה שלנו שבמשך הזמן הפכה אצלינו לבת בית
הייתה שותפה ושחקנית ראשית בעשיית הנקניק הריחני, הרימה
שרווליה ושילבה את רגליה הבשרניות והתיישבה על הרצפה היא
היגיעה אלינו הביתה כשהייתה עוד ילדה אני זוכר את היום כשאביה
הביא אותה אלינו, הם באו באוטובוס עמוס אנשים ועופות מאחד
הכפרים בסביבה ואחרי שיחה קצרה עם אבי  השאיר אותה  לעבוד
אצלנו תמורת לינה וכלכלה.
-"יה פטמה לעבודה" אמרה אימי.
אימי חתכה חתיכה מהמעיים נתנה צד אחד לפטמה ועשתה קשר בצד
השני.  פטמה מיד הבינה שתפקידה הוא לנפח את החלק של המעיים כדי
שאפשר יהיה למלא אותו יותר מאוחר בבשר המתובל והריחני, היא
עמדה יפה במסיימה והייתה מנפחת את המעיים וקושרת בקצה . מתקן
הברזל המאולתר החל להתמלא במעיים נפוחים הכל היה יפה וטוב
עד...שפטמה התעטשה לתוך אחד המעיים שניפחה וכל מה שאגרה  באף
מתחילת העבודה השתחרר לתוך המעי . התפקענו מצחוק,  זרקנו את
המעי "הנגוע" ופטמה התבקשה להמשיך את עבודות הבית.
 
זה היה  הזמן להכנת  הנקניק. מילוי המעיים בבשר המתובל, המשכנו
את המלאכה בלי פטמה,ליתר ביטחון.
במקום הרשת של מכונת הבשר אימי התקינה משפך מיוחד מפח, אמי
השחילה את הקצה הפתוח של מעי נפוח על צינור המשפך של המכונה,
מילאה את הפתח העליון של המכונה בעיסת הבשר החומה-אדומה,
תפקידי היה לסובב את ידית העץ של המכונה, בכל סיבוב של הידית
העיסה התקדמה לתוך המעי המנופח, אמי עשתה כבר את השאר קשרה את
המעי המלא ותלתה אותו מתקן המאולתר.
לאחר מכן  הדליקה  מדורה קטנה מתחת למתקן בתוך "מזמר" עם נסורת
עץ אורן שאבי דאג להביא בעוד מועד מאחת הנגריות. הניחה שמיכה
ישנה על המתקן מלא הנקניקים ומלאכת עישון  הנקניק החלה , לאחר
כמה שעות שהעשן חנק אותנו בבית ואת השכנים, הנקניק היה מוכן
ללא ריחות לוואי ואפילו כשר.

היום אני נזכר כמה שמחנו אז בבית מהמתנות הקטנות שאבי קיבל
מחבריו המוסלמים והיהודים ולמדתי גם אני עם השנים לתת מתנות,
קטנות פשוטות, דברים שיש לי בבית לפעמים שנים שאין לי יותר
צורך בהם, מתנות שעולים מעט, אך יכולים, לפייס לקנות חיוכים,
וזה שווה הכל.