טניטה שרה
ופלאי עולם מתגלים כמחרוזות
באהבות אביב
ובחום גופי.
טניטה שרה
לי
וברוך, אני משיב בה מבטי
ובמר ליבי מבשר לה:
"הן זאת אמרתי שוב ושוב,
ופסע פסע, בערגה זימרתי לך,
הרחובות האלה, טניטה,
הם אני,
טניטה, האנשים האלה, טניטה,
מניפסט לבורותי  ולגסות
הילכותיי. אה...
בתום ובעדנה טניטה, מחי בבד ענוג, טניטה, רקום משולי אביב
שימלתך,
את דימעת הדם הנשפכת לאיטה,
מהפצע בעיניי,
הקישי נקב מחייה בגרוני
שיתפזר לו העשן
ותשוב לה רוחי,
מבעד לחירחור".

ואת מביטה אלי, טניטה
ושוב, תמיהתך, מתעמתת עם חיי:
"לאן היית רוצה שזה יוביל?
לאן
לאן
לאן?!"
ועונים לך חיי, ותפילותי וזעקותיי
"אסתפק במבט מעינייך, טניטה,
הן כבר זימרתי זאת
ולא נתת.
כעת
כעת
כעת,
את מבינה?
אין
אין
אין
מסר כפול בדבריי -
הרחובות האלה, טניטה,
הם מניפסט לבורותי
ולגסותם של אוהביי"

ובשקיעת החמה, בין שני לשלישי
אני מחרחר נואשות את שאריות נישמתי
ואת רכה
אוהבת
חומלת,טניטה, את,
"בואי ונניח לדור או שניים לחלוף
ואז נוכל
לעד
לאהוב, טניטה,
כילדים, טניטה,
בתום אימת המלחמה".