שיעור אחרון לפני שהולכים הביתה, יוצאים לחופש של יום ומנקים
את הראש. קצת כדורגל והביתה, עד מחר. ומחר יהיה אותו דבר, חוץ
מהעובדה שמחר אין שיעור ספורט, אבל בכל מקרה לומדים חמש שעות
אז לא נורא. והכול די סבבה, זה סוף הלימודים וקיבלתי תשעים
ושמונה במתמטיקה והראש שלי נקי ממחשבות.
בכלל לא אכפת לי, אפילו לא קצת, שמישהו סתם בא והפיל אותי
והחולצה שלי מלאה בדשא. אפילו צחקתי קצת, גם אחרי שכולם צחקו
שאני לא מצליח לעשות כפיפות בטן כמו שצריך.
אף אחד לא יכול להעציב אותי, זה כבר הימים האחרונים ואני לא
אצטרך לראות את הפרצופים האלה עוד, אז בינתיים למה לא ליהנות
מהדברים שלא מהנים.

מתחילים לשחק, ואני מאושר. שמו אותי שוער כי ידעו שאני שוער
טוב ושחקן קצת פחות טוב, למרות שאני בכלל לא אוהב להיות שוער,
אבל אני חייב להקשיב למה שהם אומרים כי בכל מקרה אם אני אהיה
שחקן הם לא ימסרו לי את הכדור, אז עדיף להיות שוער ולדבר עם
עוד מישהו עצלן שנשאר ליד השער ורוצה לדבר איתי.
והייתי בסדר, לא חשבתי על כלום. לא היו לי כמעט התקפות אז לא
התרכזתי במשחק, למרות שפעם אחת חטפתי גול כי חלמתי קצת. לא
נורא, הם לא כעסו ובסוף ניצחנו במילא.

אני מחכה לאוטובוס בתחנה הרגילה, קצת מזיע וקצת מאושר כי נגמר
היום.
בספסל לידי יושב מישהו ושורק, רואים שהוא משועמם וגם הוא רוצה
לעלות לאוטובוס. ואני יודע איפה הוא יורד, עד שהאוטובוס הגיע
הוא כבר היה יכול ללכת ברגל ולהגיע מהר יותר. אבל במקום זה הוא
חייב לעשות לי חור בשכל עם השריקות שלו.
ואני מחכה ומחכה, והאוטובוסים שבאים הם לא אלה שאני צריך. כל
פעם שמגיע אוטובוס מרחוק אני כבר עומד, מנפנף בכרטיסייה כדי
שהנהג יעצור לי, ואז אני שוב חוזר למקום כי זה האוטובוס הלא
נכון.

אני מאד אוהב לנסוע באוטובוסים. כמעט כל יום אני חוזר באוטובוס
הביתה.
זאת נסיעה של עשר דקות, לא משהו מציק, ובדרך כלל האוטובוס בא
מהר.
כשאני באוטובוס אני לא חושב על כלום, סתם מחזיק את הכרטיסייה
וסופר כמה ניקובים נשארו לי.
ואחרי הפעם העשירית שאני סופר, אני מכניס את הכרטיסייה לתיק
ומסתכל על החלון, מסתכל על השמש ועל האנשים שעוברים ברחוב בלי
לעשות כלום, משועממים כמעט כמוני.

ואני מחכה לאוטובוס שלא בא, ופתאום באה ילדה אחת ומתיישבת
לידי. אני שונא כשמתיישבים לידי, אני תמיד מרגיש שלא נוח. אני
שונא להצליב מבטים עם אנשים, אני מוצא את זה מאד מביך.
אז היא חסמה לי נתיב ראייה, כי הרי אני לא יכול להסתכל לכיוון
שלה, אסור להצליב איתה מבט.
מזל שאני יכול להסתכל לצד של האוטובוסים, לראות אם מגיע
אוטובוס.
ודווקא עכשיו הוא לא מגיע, דווקא עכשיו שאני מרגיש שלא בנוח
ורוצה לעוף הביתה מהר.

אני נוסע הרבה באוטובוסים, אבל אף פעם לא ראיתי את הילדה הזאת
נוסעת באוטובוס שלי.
בדרך כלל האוטובוס מגיע ממש מהר, אבל בגלל שהילדה הזאת יושבת
לידי הוא לא מגיע.
נמאס לי לחכות, אז קצת ניסיתי להסתכל עליה בלי שהיא תראה.
היא לא כל כך יפה, אבל גם לא מכוערת, אז זה מתאזן.
ופתאום מגיע אוטובוס, ולמרות שהוא מלא אנשים אני שמח. אני עולה
לאוטובוס יחד עם המישהו ששורק ועם הילדה הזאת.
היא יושבת מולי, בטווח ראייה. שומעת מוזיקה ולפעמים מתנגשת
במבט שלי.
ואנחנו נשארים אחרונים באוטובוס, זה כמעט בלתי אפשרי לא להסתכל
אחד על השנייה.
ואז, כשאני כבר מסוקרן אם היא תרד בתחנה שלי ואם היא תמשיך
ללכת בכיוון שלי ואולי אפילו נדבר קצת, היא לוחצת על הכפתור
שעוצר והיא יורדת בתחנה.

וזה לא שאני נורא עצוב כי אני לא מכיר אותה, ואני לא חושב שאני
אי פעם אראה אותה שוב.
זה לא מפריע לי, כי זאת סתם הדרך שלי להתמלא במחשבות.