הם עומדים זה מול זה כבר רבע שעה, לא זזים.
מקודם הם התווכחו בשקט ואז רבו וצעקו ועכשיו הם עומדים - מלחמת
עיניים תקראו לזה - האמת שיותר כמו למידה, התבוננות, ניסיון לא
מוצלח לקרוא את המתרחש בפנים.
הכעס ממלא את שניהם, פוגש באהבה - מתנגש בה, מזדווג איתה...
מותיר כאב עז וסערת אלפי רגשות.
עיניו נשארות יציבות - היא לא יכולה, עיניה משתנות, משנות מבט,
צורה, אמירה. זוויות פיה ועיניה יתעגלו מעט בחיוך מטריד ובלתי
מורגש; זדוני, מטורף. היא מצחקקת.
בוהה בו בתשוקה עיוורת, נטרפת יותר ויותר - משתגעת. הוא מרגיש
בזה, רואה את זה - הוא מתרכך, הדריכות יורדת.
היא זזה, תנועותיה רכות יותר, לא תזזיתיות כמו קודם, היא נושכת
את שפתה התחתונה בעדינות ובעיניה תאווה; היא מגחכת גיחוך של
עונג.
הוא נשאר שם עוד - מסתכל עליה, מתחיל להיבהל, מצפה שתפסיק. גם
אתם הייתם מצפים שתפסיק, אך היא המשיכה ושפתה העגולה, המלאה,
האדומה, נלחצה עוד כנגד שיניה הלבנות, עדיין בחיוך מטורף.
העור מתקלף מעט ונסוג ואיתו השיניים, אך היא חוזרת לשם, שורטת
בעדינות את שפתה החמה. טיפת אודם מבצבצת עליה, מנצנצת, בוהקת,
נוזלת - דם.
"די! תפסיקי!"
היא לא עונה, לא מתייחסת, כאילו לא שמעה. ואז היא מפסיקה,
מוצצת את דמה והטירוף עוד בעיניה בחיוך מלגלג. היא עוצרת,
עומדת בשקט ורק מוצצת את טיפות הדם הקטנות שמופיעות אט אט על
שפתה.
הוא נרגע, רוצה לבוא לחבקה. הם מתקרבים לאט והיא מרימה את כפות
ידיה כמו חתולה שולפת ציפורניים. הוא נרתע באימה. היא שורטת את
פניה, ידיה, חזה... זוכרת כמה העריץ את יופייה, השוויץ בה,
הזכיר לה - כמה היא יפה...
היא ממשיכה לשרוט ולמצוץ ומצחקקת ולא מסיטה את מבט הטירוף שלה
מעיניו. מתקרבת. הוא נשאר עומד במקום.
היא קרבה עוד ועוד... ממש עד כדי נגיעה קלה של לחייה המדממת
בלחיו המגולחת, מתקרבת לאוזנו... הוא עוצם עיניים, מתכונן
להרגיעה, לחבקה, לנחמה... והיא לוחשת לו בשקט ובהתגרות "גם
עכשיו...(?)... אני עדיין יפה...?!"
והוא בוכה.

התנשפות מהירה ובהולה כאדם שלא נשם זה זמן רב (הההא!!) -
התעוררות.
והנה היא - המלאך שלו, עדיין שם, יפה מתמיד, לא פצועה או
חבולה... - רגועה!
הוא מוחה את דמעותיו, נושק ליפהפייתו ויוצא את החדר... -
הוא עוד בוכה.