ניתקתי איתה קשר.
היא נחשבה לחברה הכי טובה שלי ולאהבתי הראשונה במשך שנתיים
וחצי.
למה, אתם עלולים לשאול.
ובכן, הכל התחיל לפני שנתיים וחצי.

"אנחנו הולכים היום בערב לאיזה סרט, רוצה לבוא?"
"אני לא חושב שהיא תרצה ללכת לסרט כזה."
"לאיזה סרט אתם הולכים?" שאלתי.
"למופע הקולנוע של רוקי."
"מה, אתם צוחקים?! אני רואה את הסרט הזה מאז כיתה ה', אני
מכירה אותו בעל פה! בטח שאני רוצה לבוא."

הופעת הרוקי הראשונה שלי.
הלכתי עם שניים מהחברים שלי מבית הספר (הייתי אז לקראת סוף
כיתה י"ב) ונהניתי כפי שלא נהניתי בחיים.
האנרגיה, הקהל, ההופעה; כל כך כיף.
אח"כ המשכתי ללכת להופעות, הכרתי אנשים חדשים והרחבתי את מעגל
החברים שלי והספקתי להתגייס לצה"ל.
ואז, באחת ההופעות, כשכבר הלכתי לרוקי באופן קבוע, ראיתי
אותה.
שמעתי עליה רבות מכל מיני אנשים; חלק מהשמועות התבררו כלא יותר
משמועות וחלקן היו נכונות.
השמועות הנכונות היו שהיא חסרת בית, שכדי לקיים את עצמה עברה
לגור בכל פעם אצל חבר, חברה או מכר אחר; לפעמים גם עסקה בזנות
כדי להשיג כסף למחייה בסיסית.
לבי יצא אליה ונמלאתי רחמים ורצון עז לעזור לנערה המסכנה.
פחדתי לגשת אליה מחשש שלא תרצה לדבר איתי, אבל אז המזל האיר לי
פנים.
באתי באחת ההופעות, כמה חודשים אחרי שראיתיה בפעם הראשונה,
מצוידת במצלמת וידאו ומסתבר שהיא הופיעה על הבמה בתפקיד
הראשי.
המצלמה נמשכה אליה מייד וכך גם אני.
היא הייתה מושלמת ומשחקה בעיני היה מצוין.
אחרי ההופעה, ידיד שלי יוני, שגם היה חובש בבסיס שלי, החליט
לערוך מסיבת אפטר בביתו.
מסיבה שבה חברי רוקי מתכנסים ומבלים ביחד עוד כמה רגעים עד
הזמן שבו צריך לחזור הביתה.
לא הרבה יכלו להגיע בגלל במרחק שבין הקולנוע לביתו, אבל זה לא
שינה לי כי האדם שרציתי לראות היה שם, היא הייתה שם.
החלטתי להעביר את ההקלטה שלי אחורה כדי לראות איך היא יצאה,
וחשבתי שבתור השחקנית הראשית לאותו הערב, הייתה לה הזכות להיות
הראשונה שתראה את התוצאה.
היא כל כך שמחה לראות את ההסרטה ומדי פעם זרקה לעצמה הערה על
כך שיכלה לעשות סצנה כזו או אחרת בצורה טובה יותר.
וכך התחלנו לדבר.
לפני שעזבתי את המסיבה, היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה כדי
שנשאר בקשר.
הייתי מאושרת, הרגשתי שאני בחלום נהדר ולא רציתי להתעורר.
בתחילת השבוע שלאחר המסיבה נסעתי לבסיס ובדרך החלטתי להתקשר
ליוני שאצלו נערכה המסיבה.
מסתבר שלא הרבה קרה אחרי שעזבתי, אבל מה שכן, הוא סיפר לי שהיא
עדיין אצלו ושרק עכשיו היא חוזרת בחזרה לתל-אביב.
הופתעתי לשמוע ששהתה אצלו במשך שלושה ימים ומצד שני לא הופתעתי
כלל, הרי היא הייתה צריכה מקום לישון.
חששתי שמא הם קיימו יחסים אינטימיים מאחר שאחת השמועות, שמאוחר
יותר התגלתה כאחת מיני רבות הכוזבות הייתה שהיו לה מחלות מין
רבות מספור ולא רציתי שיידבק באחת מהן.
בשבועות שלאחר מכן, גם יוני וגם אני בהדרגה התחלנו להתאהב בה,
אך אף אחד לא הודה בכך בפני השני.
היינו עושים הפסקות קטנות באמצע הכל, מתקבצים יחד בפינה שקטה
בבסיס ומתקשרים אליה לפי התור.
ואז, הצלחתי להשיג לעצמי רגילה.
במוחי היה רק רעיון אחד שנבע מכמה מניעים; היה בדעתי להזמין
אותה אלי למשך כל שבוע הרגילה.
היה בי הרצון העז לעזור לה ולתת לה קורת גג לפחות לשבוע ימים,
אוכל ומיטה חמה לנוח בה, וכן, גם להכיר אותה טוב יותר.
היא סקרנה אותי באופן מסתורי כל כך שלא יכולתי להבין.
התקשרתי אליה, הזמנתי אותה והיא נענתה להזמנה בחיוב.
רק אחר כך נזכרתי שבעצם לא התייעצתי בהורי. אמי הגיבה בריטון
על שלא עדכנתי אותה מראש ושבעצם קבעתי עובדה, אך היא נרגעה
ולבסוף עזבה את העניין.
הרגילה הגיעה וכך גם היא.
ביום הראשון של הרגילה נסעתי לתל-אביב כדי לפגוש אותה ובילינו
שם את היום.
שאלתי אותה המון שאלות, כל כך רציתי לדעת עליה ועל חייה.
שאלתי אותה מהיכן היא במקור, על ההורים שלה, איך היא מסתדרת
בתל-אביב, אם יש לה עבודה, שאלתי הכל.
היא סיפרה לי שהיא במקור מירושלים, שהיא עצמאית מגיל חמש עשרה,
כפי שאמרה לי שקבעה המדינה, היא סיפרה שאימה אינה ראויה להיקרא
אם ושאין לה אב מפני שלדבריה היא ילדת מבחנה. כמו כן, היא
סיפרה לי שכבר שכרה כמה וכמה דירות בחייה, דבר שהיה קשה בגלל
גילה הצעיר והעובדה שעסקה בזנות כדי לפרנס את עצמה ושכיום אינה
עוסקת בכך יותר, אך היא עובדת כדוגמנית ערום עבור ציירים,
פסלים וצלמים באזור המרכז.
כל סיפור נוסף גרם לי להבין יותר ויותר עד כמה היא מעניינת,
ויותר ויותר התאהבתי בה, מה שהיא כמובן לא ידעה מאחר שלא היה
לי האומץ לספר לה.
באותו ערב חזרנו אלי הביתה לצפון.
זו הייתה חוויה בפני עצמה, מכיוון שכפי שהתברר לי, היא מעולם
לא נסעה ברכבת בארץ וגם קפצה בבהלה כששמעה את הכרוז מודיע על
התחנה הבאה.
בהמשך הנסיעה, לא נבהלה ממנו יותר אך התעצבנה עליו כשהפריע לה
באמצע משפט (בכל זאת, קולו היה חזק משלה בגלל המיקרופון שלתוכו
דיבר).
אמי, שאספה אותנו מהתחנה, קיבלה אותה בחום אך עם הסתייגות קלה
היות ולא הכירה אותה כפי שהכירה את יתר חברותי ולא ידעה עליה
אלא מה שסיפרתי לה.
הגענו הביתה ולקחתי אותה ישר למטבח כדי להכין לה ארוחת ערב.
הכלבים בבית קפצו עליה כדי להריח את האורחת החדשה והיא, לא
נרתעה וליטפה אותם.
שמחתי לראות אותה אוכלת, בעיקר מפני שסיפרה לי שלפעמים אין לה
כסף לאוכל ולכן היא פשוט צמה.
ידעתי שכל עוד היא אצלי יהיה לה נוח ואני אדאג לכך.
אחרי הארוחה עלינו למעלה לחדרי שם נתתי לה בגדים נוחים.
דיברנו במשך שעות, עד אמצע הלילה על כל נושא וכך הכרנו יותר
אחת את השנייה.
אני חושבת שהשעה הייתה כבר אחת וחצי כשסוף סוף הלכנו לישון.
היא שאלה אותי אם זה יהיה בסדר שתוריד את בגדיה ותישן ערומה כי
כך היא רגילה וכך נוח לה יותר.
הסכמתי, למרות שהייתי נבוכה מאוד מהמצב.
מתוך כבוד אליה הפניתי את מבטי, היא אמרה לי שאין צורך בכך אך
השבתי לה שאני מכבדת את פרטיותה וגם אצפה שהיא תכבד את שלי.
נכנסנו למיטה ובדיוק כשעמדתי לכבות את האור היא ביקשה שאשאיר
אור קטן מאחר שהיא מעט פוחדת לישון בחושך.
חייכתי לתמימותה והדלקתי מנורת לילה שהייתה מעל המיטה.
היא חיבקה אותי, ברכה אותי בלילה טוב וכך נרדמנו מחובקות כל
הלילה.
מבחינתי זה היה חלום שהתגשם.
למחרת בבוקר, קמתי אני ראשונה, עדיין מחובקת וזזתי לאט ובשקט
כדי לא להעיר אותה.
התלבשתי והתארגנתי, בעודה ישנה עוד קצת לפני שאעיר אותה.
גם לישון, לפי מה שאמרה לי יצא לה לעתים נדירות כי תמיד הייתה
עסוקה בדבר כזה או אחר.
לאחר שהייתי מאורגנת, חזרתי לחדר וניערתי אותה קלות עד
שהתעוררה מספיק כדי לבקש שאתן לה סיגריה.
נזכרתי שבערב לפני כן היא אמרה לי שהדרך היחידה להעיר אותה
לגמרי היא לתת לה סיגריה ראשונה של בוקר.
הדלקתי לה סיגריה ונתתי לה לעשן אצלי בחדר עד שתתאושש מספיק
כדי לקום.
כשסיימה את סיגרית הבוקר שלה, היא קמה להתארגן בעצמה.
בינתיים ירדתי למטה כדי להכין לנו משהו לשתות.
כשירדה גם היא, הולכתי אותה למטבח כדי לבחור מה היא רוצה
לארוחת הבוקר.
היא החליטה להכין בעצמה את הארוחות של שתינו וכך יצא לי לגלות
שבנוסף לכל, היא גם בשלנית מעולה.
כשסיימנו לאכול, אמי, שהייתה זקוקה לרכב באותו היום, הסיעה את
שתינו לקניון הקרוב.
עלי לציין שבעוד שאני הייתי לבושה בג'ינס וטי-שירט, היא הייתה
לבושה בחולצת תחרה שחורה ומתחתיה חזייה שחורה (שבקשתי ממנה
לשים, היא מצידה הלכה בדרך כלל גם בלי חזייה), חצאית עם משבצות
בצבעים אדום ושחור וגרבוני רשת קרועים.

מהרגע שירדנו מהמכונית כולם נעצו בה עיניים, הם לא היו רגילים
לראות לבוש כזה בפומבי בפרובינציה שבה גרתי.
ואני, הלכתי לידה זקופה וגאה בה על האומץ הרב שהיה לה ללבוש את
מה שלבשה.
הסתובבנו שם לזמן מה, המשכנו לצחוק ולדבר ולקראת הצהריים
התיישבנו לאכול בעודנו מחכות שאמי תבוא לאסוף אותנו.
שאלתי אותה מה היא בוחרת לאכול והיא אמרה שהיא נורא רוצה אוכל
סיני. כפי שהסתבר לי, היא אהבה אוכל סיני יותר מכל מאכל אחר
שמוכרים בקניונים וכך החלה ה"מסורת" הקטנה שלנו, "האוכל
הסיני".
בינתיים, בזמן שאכלנו אמי באה והתיישבה עמנו.
כשסיימנו לאכול חזרנו לרכב ונסענו הביתה.
הורי הלכו לנוח ושתינו נשארנו למטה בסלון לצפות בטלוויזיה.
אמרתי לה שיש לי הפתעה עבורה ורצתי לחדרי להביא את ההקלטה
שעשיתי, של ההופעה ההיא שבה הופיעה בתפקיד הראשי.
סוף סוף היא זכתה לראות את ההקלטה מתחילתה ועד סופה והיא שמחה
לראות את מה שלא הספיקה לראות במסיבה.
כמובן שמדי פעם, עדיין זרקה לעצמה הערה על כך שיכלה לשפר סצנה
כזו או אחרת, אבל בסך הכל היא נהנתה מאוד לראות את התוצאה
הסופית.

הרגילה הייתה נהדרת. דיברנו הרבה, צחקנו הרבה והייתי מאושרת
יותר מאי פעם.
באחד מימי הרגילה, כבר לקראת סופה נסענו לתל-אביב.
בילינו בדיזנגוף סנטר כל היום ובערב היינו אמורות לישון אצל
חברה.
לא כך היה; מהחום של אותו היום סבלתי מכאב ראש חזק במיוחד
ובאותו היום גם היא סיפרה לי שמילדותה היא סובלת מדלקת פרקים
קשה ושמרוב ההליכה באותו היום אינה יכולה עוד לזוז.
למזלנו הרב, דיזנגוף סנטר היה כמו בית בשבילה והיא הכירה בו
פינות נסתרות שאחרים לא ידעו עליהן.
ויצא שבאותו לילה ישנו בתוך פינה חשוכה בדיזנגוף סנטר.
זו הייתה הרגשה מיוחדת עבורי לעשות משהו כה ספונטאני ולא צפוי
כמו לישון במקום ציבורי. זה היה מפחיד ונפלא.

למחרת, כשהתעוררנו, היינו צריכות להתחמק מהפינה הקטנה שלנו
בשקט כדי שאף אחד לא יראה אותנו.
הלכנו לשירותים הקרובים כדי לארגן ולאושש את עצמנו מהשינה.
הרגשות שלי אליה היו כבר אז חזקים מאוד והייתי מתוסכלת מחוסר
האומץ שלי לחלוק אותם עמה ולכן, החלטתי לחלוק אותם עם חברה
אחרת שבאה לפגוש אותנו בקניון.

היא התרגשה עבורי וביקשה ממני לעדכן אותה בכל מה שאני מחליטה
לעשות.
לפני שהלכה והשאירה את שתינו שוב לבד, היא איחלה לי בהצלחה.
חזרנו חזרה אלי הביתה לצפון ושם בילינו את היום האחרון של
הרגילה.
בערב, כשהיא התחילה לארוז את חפציה בתוך תיק הגב שלה, שהיה כל
עולמה, היא פנתה אלי.
"שמעתי אותך מדברת היום עם מישהי בטלפון ואמרת לה שיש לך משהו
חשוב לספר לה ותהיתי, אני הרי גם חברה טובה שלך אז למה את לא
מדברת איתי על זה?"
"זה בערך עליך ומוזר לי לדבר איתך על זה".
"זה משהו שעשיתי?"
"לא, לא! בכלל לא".
"אז מה כן? את יודעת יהיה לך הרבה יותר קל אם פשוט תאמרי את זה
מאוד מאוד מהר".
היססתי לרגע וחיפשתי את הניסוח הכי פחות מביך וטיפשי. לבסוף
עזרתי את טיפת האומץ הקטנה שהייתה לי ובלב רועד החלטתי לפתוח
את פי.
"יש לי, בערך, רגשות אליך".
היא חשבה לרגע, נראתה מופתעת ואמרה: "אני אצטרך לשקול את זה,
תני לי זמן לחשוב על זה".
ובהקלה מסוימת, ושמחה מאוד שזה לא היה לגמרי רע ונגמר באסון,
נתתי לה את המרחב ואת הזמן שלה והמשכתי לעזור לה לארוז.
כשגמרה לארוז הסעתי אותה לתחנת הרכבת.
יצאתי גם אני מהרכב כדי לחכות איתה לרכבת ולהיפרד ממנה ממש
לפני שהיא עולה עליה.
לבסוף, כשהרכבת עמדה להגיע ממש העוד כמה שניות, היא אמרה לי
שהיא נורא נהנתה בשבוע שבילינו יחד ושנישאר בקשר.
ואז, לפני שעמדתי ללכת ולחזור לרכב היא נתנה לי חיבוק חזק
ונישקה אותי על שפתיי.
לכמה שניות האלו של הנשיקה הרגשתי את ליבי הולם בתוכי ולרגע קל
נראה כאילו היינו רק שתינו על הרציף, ממש כמו בסרט.
הרכבת הגיעה, היא עלתה עליה ונופפה לי לשלום ואני עקבתי אחר
הרכבת עד שיצאה לגמרי מהרציף.
בחזרה לאוטו היה מרוח על פני חיוך רחב, הייתי מאוהבת מעל לכל
ספק.

ביום ראשון, חזרתי לבסיס ישר לתורנות מטבח.
פחות מעשר דקות אחרי שסיימתי את מטבח הצהריים שלי קיבלתי טלפון
מליהי, חברה טובה שלי.
היא שאלה אותי אם מאז הרגילה אתמול שמעתי ממנה, אמרתי לה שלא
ושאלתי אותה אם קרה משהו.
היא אמרה לי שהן היו אמורות להיפגש אצלה בבית בצהריים כדי
להתאמן על תפקיד שליהי הייתה אמורה לשחק המופע הבא ושהיא לא
הגיעה והיא גם לא ענתה לטלפונים.
נשמע לי קצת מוזר, היא הרי תמיד ענתה לטלפונים, או לפחות
החזירה צלצול כשהיא ראתה שיחה שלא נענתה.
אבל מה אני ידעתי, הכרתי אותה רק שבוע וקצת, לא מספיק כדי
להבין אותה ולמה היא עושה מה שהיא עושה.
אמרתי לליהי שאנסה להתקשר אליה בעצמי ואם אשיג אותה אמסור לה
שחיפשה אותה ושתצור עמה קשר.
ניתקתי עם ליהי וניסיתי להגיע אליה.
היא לא ענתה.
התקשרתי פעם שנייה ושלישית, רביעית וחמישית, היא לא ענתה.
ידעתי מההכרות הקצרה שלנו שזה עניין חריג, היא תמיד עונה
לטלפונים.
התחלתי להילחץ.
קראתי ליוני וביקשתי ממנו שינסה גם הוא להתקשר ושיאמר לי אם
הוא הצליח להשיג אותה.
עברו יותר משעתיים, שנינו ניסינו לתפוס אותה ללא הצלחה.
אני, שכבר הייתי מעבר לפאניקה והתחלתי להעביר בראשי תסריטים
מזוויעים של דברים שאולי קרו לה, התחלתי לשמוע מכיוון שאר
הבנות בחדר, שמצאו את כל הסיטואציה מאוד משעשעת, תיאורי אונס
ורצח ובקיצור, הן לקחו את התסריטים שבראשי והחיו אותם למילים.
אני, שכבר ראיתי אותה שוכבת ערומה בתעלה התחלתי לבכות ורצתי
לעבר השירותים.
אחת הבנות, שכנראה חשה ייסורי מצפון, נכנסה לשירותים וניסתה
להרגיע אותי ולהוציא אותי משם.
כשיצאתי, המ"פ ביקשה אותי לשיחה. מסתבר שהיא ראתה אותי רצה
בוכה לכיוון השירותים ורצתה לדעת מה קרה.
נכנסתי אליה למשרד והתחלתי לבכות שוב בעודי מספרת לה את
הסיפור.
ציינתי שלחברה הזו אין בית או משפחה ושהיא עצמאית בערך מגיל
חמש עשרה.
התחננתי בפניה שתוציא אותי ליום אחד מהבסיס כדי שאוכל ללכת
לחפש אותה (לא שידעתי איפה בכלל להתחיל).
היא הרגיעה אותי ואמרה לי להמשיך לנסות להתקשר אליה ולפנות
אליה שוב בערב אם היא עדיין לא עונה.
בינתיים, התקשרתי לכמה אנשים נוספים וביקשתי מהם שיעזרו לי
בחיפושים אחריה.
רובם, שהכירו אותה זמן רב ממני אמרו לי לא לדאוג וניסו להרגיע
אותי, אף אחד מהם לא הצליח לעשות זאת.  הייתי מודאגת ולא
יכולתי להירגע.
באותו ערב היה מפגש פלוגתי מחוץ לבסיס, מעין ערב כיף לחיילים
עם מנגל ובידור.
יוני ואני כל כמה זמן התרחקנו מהאחרים וניסינו שוב ושוב להתקשר
אליה, אך כל מה שקיבלנו מעברו השני של הטלפון היה המזכירה
האלקטרונית שלה שאותה ציטטה מהספר "צינורות" של אתגר קרת,
"כשיש לך התקף, אין לך נשימה המשפט שלך חסום עלי ידי כמות
האוויר שאתה מסוגל להוציא וזה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש
מילים, אתה עובר בין כל המילים שעוברות לך בראש ובוחר את הכי
חשובות. כשמישהו בזמן התקף אומר אני אוהב אותך או אני נורא
אוהב אותך יש הבדל, הבדל של מילה. מילה זה המון כי מילה יכולה
להיות לשבת, ונטלין או אפילו אמבולנס", ביפ.
כבר לא יכולנו לשמוע את המשפט הזה, הוא ייאש אותנו.
השארנו לה מאות הודעות קוליות ואלפי הודעות כתובות.
יוני הכריח אותי לקחת הפסקה וללכת לאכול משהו עם כולם, לא
הייתה לי ברירה כי הוא לא נתן לי להחליט.
אז דחפתי ביס או שניים לפי וניסיתי להתגבר על הרצון להקיא אותם
חזרה.

החלטתי שהגיע הזמן לחזור חזרה ולדבר עם המ"פ. ניגשתי אליה
ושאלתי אותה אם מותר לי לצאת לחפש אותה.
היא אמרה לי שכבר מאוחר ושהיא לא תשלח אותי בחושך.
היא אמרה לי לגשת אליה למחרת בבוקר ואם יהיה רכב פנוי להסיע
אותי לצומת, אני אהיה חופשייה ללכת.
חזרנו חזרה לבסיס, כיוונתי שעון מעורר לשש בבוקר.
ניסיתי להתקשר עוד כמה פעמים והיא עדיין לא ענתה.
לקח לי הרבה מאוד זמן להירדם, הלכתי לישון בסביבות עשר בערב
ונרדמתי רק בשעה שתיים בלילה.
למחרת בבוקר השעון המעורר צלצל בדיוק פעם אחת.
קמתי במהירות והתארגנתי ליציאה.
תוך עשרים דקות הייתי לבושה במדי א' מאורגנת, ודפקתי בדלת
משרדה של המ"פ (שהיה גם חדרה) עד שהתעוררה.
עברו שלוש שעות אך בסופו של דבר ארגנו לי רכב לצאת.
לקחתי איתי רק דברים בסיסיים, תיק קטן עם פלאפון, וטען וארנק.
בזמן שנסעתי על האוטובוס לתל- אביב, התקשרתי עוד כמה פעמים
והשארתי לה הודעות שמודיעות לה שאני בדרך לחפש אותה.
השארתי לה מקום מפגש במידה והיא תקבל את ההודעות, החלטתי שמקום
המפגש יהיה הפינה הקטנה שבה ישנו רק כמה ימים לפני כן.
הגעתי סוף סוף לתל-אביב, לא ידעתי איפה היא יכולה להיות לכן
ניסיתי את המקום בעל הכי הרבה סיכויים למצוא אותה, דיזנגוף
סנטר.
היא הכירה שם כמעט את כולם, עובדים, שומרים...
אז ניגשתי לשומרים ושאלתי אותם אם ראו אותה ביומיים האחרונים,
רצה המזל ודווקא הם לא הכירו אותה.
אז נכנסתי לחנות אליה נהגנו להיכנס הרבה פעמים ושאלתי את סאם,
המוכר אם ראה אותה, הוא אמר שלא וביקשתי ממנו שיודיע לי אם
יראה אותה בהמשך היום.
יצאתי מהחנות ועליתי במדרגות לכיוון מרכז ששמו "הפוך" שם היא
בדרך כלל נמצאת.
פגשתי שם את אחת מבנות הסנטר הקבועות, סיפרתי לה מה קרה והיא
הסכימה לעזור לי.
שאלנו ב"מקדונלד'ס", גם שם לא ראו אותה, שאלנו ב"קולנוע לב",
הם אמרו שלא ראו אותה היום אבל אתמול בערב כן, כבר התחלה טובה,
אך לא מספיק טובה עבורי.

חזרנו ל"הפוך" שבינתיים נפתח ושאלנו את האנשים שם אם ראו אותה
ביממה האחרונה, הם אמרו שראו אותה אתמול בצהריים. נרגעתי טיפה,
לפחות ידעתי שהיא בחיים.
עזבתי אותם לכמה רגעים והלכתי לאותה פינה חשוכה. אולי שמעה את
ההודעה שלי והיא מחכה לי שם.
היא לא הייתה שם.
עשיתי סיבוב או שניים בסנטר וכשראיתי שזה לא עוזר במיוחד חזרתי
ל"הפוך" ובייאושי התחלתי שוב לבכות.
פתאום קיבלתי טלפון מנעמה, חברה טובה שלי שגם עזרה לי בחיפושים
טלפוניים.
היא שאלה אם יש התקדמות, אמרתי לה שלא מצאתי אותה עדיין.
היא שאלה אותי אם אכלתי ואמרתי לה שאני לא רעבה.
היא הודיעה לי שלא אכפת לה אם אי רעבה או לא והוציאה ממני
הבטחה שאתיישב לאכול ושאחר כך אבוא למשרד שלה (שהיה במרחק
אוטובוס מהסנטר) כדי לנוח ולצבור כוחות חדשים.
ידעתי שהיא חושבת באופן הגיוני יותר ממני באותו הרגע והסכמתי
שכך אעשה.
קניתי ארוחת ילדים ב"מקדונלד'ס" ואכלתי אותה הכי מהר שאפשר כדי
לא לבזבז זמן.
בינתיים, הסוללה של הפלאפון עמדה להיגמר אולי בפעם השלישית
ביומיים האחרונים, אז לאחר שגמרתי לאכול, במקום ללכת למשרד של
נעמה, החלטתי ללכת לעשר דקות ל"הפוך" שם הרשו לי להטעין אותו
קצת.
נחתי טיפה ב"הפוך" בעוד הטלפון שלי נטען כשלפתע ראיתי את עומר,
ידיד שלי שגר בתל- אביב ומכיר אותה טוב, עובר בחוץ. רצתי אליו
ועצרתי אותו.
שאלתי אותו אם הוא ראה אותה ביומיים האחרונים וסיפרתי לו את כל
הסיפור.
הוא אמר לי שלא רק שראה אותה, אלא שהיא נמצאת בסנטר בקומה
למטה.
רצתי חזרה ל"הפוך", לקחתי את התיק והפלאפון ודרשתי ממנו לקחת
אותי אליה.
"היא רוצה להיות לבד".
"לא אכפת לי, קח אותי אליה. אין לך מושג מה עברתי ביומיים
האחרונים, אני רק רוצה לראות שהיא בסדר".
הוא לקח אותי לקומה 1- לשירותי הנשים ואמר לי שהיא בפנים.
אני לא ממש יודעת למה, אבל לא הייתי מסוגלת להיכנס לשם.
ביקשתי מהסנטריסטית שעזרה לי באותו היום שתיכנס לשם ותקרא לה
ובינתיים התיישבתי על הרצפה מול הכניסה לשירותים כשראשי בין
ידי, מנסה להירגע אחרי יומיים של לחץ.

היא יצאה מהשירותים, לבושה בשמלת נשף אפורה, שערה היה אסוף
לתפארת כשתלתל אחד יורד על פניה.
הסתכלתי עליה מהרצפה ולבסוף הצלחתי לדבר.
"את יודעת מה עברנו ביומיים האחרונים? איפה היית? למה לא ענית
לטלפון?"
והיא, במבט הכי תמים ומתנצל הביטה בי בחזרה.
"סליחה", היא אמרה.
לא יכולתי להמשיך לכעוס. קמתי ואמרתי, "אני סולחת".
לאחר מכן נתתי לה חיבוק גדול והרגשתי הקלה גדולה על כך שהכל
נגמר.
הדבר הבא שעשיתי היה לקנות לה אוכל כדי לדעת בוודאות שאכלה
משהו ביומיים האלו.
ישבנו מול דוכן האוכל הסיני ובקשתי ממנה שוב ושוב להבטיח לי לא
להעלם כך יותר מבלי להודיע לי לפחות.
הבטחתי לה בתמורה שלא אשאל שאלות ואקבל את היעלמויותיה אם רק
תודיע לי עליהן מראש ותחסוך ממני את ההיסטריה כל פעם מחדש.
היא הסכימה לעסקה.
שאלתי אותה למה היא עשתה את זה והיא ענתה לי שכל מה שרצתה היה
"להעלם" מהעולם לכמה ימים.
באותו ערב, הלכתי לישון אצל ליהי, סיפרתי לה את כל מה שקרה
והרגעתי אותה שהכל בסדר. ולמחרת בבוקר חזרתי לבסיס.

החלטתי שהגיע הזמן לספר להורי על הנטיות המיניות שלי, למרות
שכבר בכיתה ח' ניגשתי לאמי וניסיתי לפתוח בפניה את הנושא, היא
הדגישה שאני צעירה מידי מכדי להחליט ושעלי לתת לזה זמן. אז
נתתי לה זמן והחלטתי לחזור אליה במועד מאוחר יותר כי אצלי
הנושא כבר היה ברור וסופי.
אמי ישבה בחדר האוכל וציירה ציור חדש.
ניגשתי אליה והתיישבתי מולה עם המשפט הפותח. "אני רוצה לדבר
איתך על משהו".
היא הניחה את הציור ופינתה לי את מלוא תשומת לבה.
"החלטתי שהגיע הזמן לומר לך. אני לסבית."
"איך את יודעת אם לא ניסית?"
"אמא, זה לא עניין של ניסיון או בחירה, זה פשוט ככה, זה
מולד".
"איך את יודעת שזה לא עניין חולף? למה שלא תנסי גם את זה וגם
את זה ותחליטי אחרי שיהיה לך ניסיון."
"נראה לך?! אני לעולם לא אהיה עם גבר! וחוץ מזה, איך את יודעת
אם לא ניסית?"
"בתקופה שלי לא היה מקובל לנסות בלי להתחתן קודם, אחרת אולי
הייתי מנסה".
"טוב אמא, פשוט קחי את זה כמובן מאליו, בסדר?"
"טוב, אבל אני עדיין חושבת שאת לא יכולה לדעת אם לא ניסית".
זה הלך יחסית לא רע.
למעשה, זה אפילו הלך מצוין.
ביקשתי ממנה לספר לאבי כי לא ידעתי איך לגשת אליו עם הנושא ולא
ידעתי כיצד יגיב.
וכך כל המשפחה הקרובה וחלק מהמורחבת יודעת את נטיותיי
המיניות.
מאוחר יותר גם סיפרתי לאמי על כך שאני מאוהבת.
היא איחלה לי הצלחה ואושר.

עבר זמן, נשארנו בקשר טלפוני בעיקר. מדי פעם הייתי נוסעת
לתל-אביב ויושבת איתה בדיזנגוף סנטר לאכול אוכל סיני. הייתי
תמיד מבקשת מקלות וכותבת על העטיפה הקדשה קטנה, משפט קטן עבורה
שיגרום לה לחייך.
מפעם לפעם שאלתי אותה אם כבר חשבה על מה שאמרתי לה בסוף
הרגילה, ואם כבר החליטה מה לעשות בנדון, אך היא תמיד הייתה
עסוקה מכדי לחשוב על כך.
למרות האכזבה, המשכתי לקוות ולחכות.
קניתי לה בועות סבון וסוכריות על מקל, שני הדברים שהכי משמחים
אותה בעולם, רק כדי לראות חיוך קטן על פניה.

למרות שידעתי שיש לה חבר קבוע, ולמרות שהחליפה אותו בערך אחת
לחודש או חודשיים כיוון שהקשר תמיד כשל מסיבה כזו או אחרת, לא
איבדתי תקווה והמשכתי לקוות שאולי יום אחד גם אנחנו נהייה
ביחד, וידעתי שאיתי היא באמת תהייה מאושרת.
ועד אז, שאיפתי היחידה לראות אותה מאושרת.
חשבתי שאם איתי היא לא תהייה, אז שלפחות תהייה מאושרת עם חבר
שאכפת לו ממנה.
וכך יצא שבשיחותיי עם אותו חבר תמיד השיחה נסובה עליה וביקשתי
ממנו שידאג לאושרה.
לא קינאתי בו, טיפחתי אותו.

כארבעה חודשים חלפו מהרגילה שבה היא באה אל ביתי לראשונה, וכבר
הרגילה השנייה עמדה בפתח.
הפעם ביקשתי את אישור הורי מראש לארח אותה בביתנו וקיבלתי
אותו.
הרגילה הזו הייתה אף מיוחדת מהראשונה מכיוון שלא הייתי רק
צריכה לארח אותה בביתי, בינתיים היא שכרה דירה משל עצמה, אמנם
קטנה מאוד (ושורצת עכברושים מזדמנים), אך זו הייתה קורת הגג
שלה.
היא כבר לא הייתה חסרת בית ושמחתי מאוד עבורה.
למרות שהייתה לה דירה משלה, חילקנו את הרגילה בערך שווה בשווה
בין שני הבתים.
את הערב הראשון בילינו אצלי בבית.
בדרך ברכבת היא אמרה לי שיש לה משהו חשוב לומר לי.
ידעתי ישר שמדובר בשיחה שניהלתי איתה בסוף הרגילה הקודמת ומייד
נבהלתי וליבי ניתר ממקומו.
היא שמה לב לכך ובקשה ממני להירגע והבטיחה לי שזה לא משהו רע
שהיא עומדת לומר לי.
"את יודעת שאני ואביחי ביחד?"
"כן, שמעתי על זה."
"ובכן, מאז שאני איתו בקשר, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב
עליך".
"באמת?"
"כן, אני חושבת עליך כל הזמן".
חייכתי. מצד אחד הרגשתי אשמה מסוימת כי הכרתי אותו והוא היה גם
ידיד שלי.
אבל הרגשתי שכל הזמן הזה שחיכיתי, ארבעה חודשים, לא היה
בחינם.
גם באותו לילה הלכנו לישון מחובקות.

בתקופת הרגילה השנייה, היא לא הצליחה לאכול כמעט כלום מלבד
אולי מרק ותפוזים מבלי להקיא את הכל בחזרה זמן קצר אחרי
שאכלה.
בהתחלה, נבהלתי מכך ודאגתי מאוד לשלומה, אך לא העזתי להציע
שתלך לרופא כי ידעתי שרבים וטובים ניסו ונכשלו.
היא לא האמינה ברופאים.
בהדרגה נאלצתי להתרגל לעובדה שהיא מקיאה ואפילו פיתחתי הרגל
להכין לה כוס משקה כשהיא חוזרת מהשירותים כדי להפיג את הטעם
הרע שבפיה.
במהרה התחלנו לצחוק על כל העניין ואפילו העלנו את הרעיון שמא
היא בהריון.
רעיון זה גרם לה להשתתק ולחשוב לרגע.
"באמת לא קיבלתי מחזור כבר הרבה זמן".
הבטנו זו בזו ומבלי להסס קפצתי ורצתי לעבר המפתחות והרישיון של
הרכב.
אמרתי לאמי שאנחנו נוסעות לרגע לקניון ושכבר נחזור ויצאנו
מהבית.
במשך כל הנסיעה התרגשתי נורא והכרחתי את עצמי להתרכז בנהיגה
שמא אגרום לתאונה.
התחלנו לגלגל את הרעיון שאולי היא באמת בהריון והתחלנו לדבר על
מה היא תחליט לעשות אם התשובה תצא חיובית.
ההחלטה שלה הייתה לשמור את התינוק במידה ויהיה אחד, ואני, שרק
רציתי באושרה ולא התייחסתי אפילו לרגע לעובדה שמצבה לא מאפשר
לה להחזיק ילד ושאינה מוכנה לתינוק עדיין, הסכמתי איתה והצעתי
את עזרתי.
הגענו לקניון ורצנו לבית המרקחת לחפש ערכת בדיקת הריון.
קנינו ערכה ורצנו לשירותים כדי לערוך את הבדיקה.
היא נכנסה לתא השירותים ואני חיכיתי לה מחוץ לתא, מתרגשת ומצפה
לתשובה שתגיע.
היא יצאה מהשירותים ואמרה שעכשיו צריך לחכות כמה דקות ושתינו
עשינו מאמץ רב לכך מכיוון שסבלנותנו כבר עמדה לפקוע.
שלוש דקות לאחר מכן, היא הציצה במקלון כדי לראות את התוצאה.
הבטתי בה וחיכיתי שתאמר משהו.
היא נראתה מאוכזבת והבנתי שהתשובה שלילית.
"זה כנראה לטובה".
"כן".
"אני מצטערת".
"זה בסדר".

יצאנו מהשירותים והיא התחילה לשוטט בקניון בלי כיוון או מטרה
מסוימים.
אני הלכתי אחריה, נכנסנו לכמה חנויות אך היא יצאה מהן במהרה כי
זאת לא הייתה הכוונה שלה מלכתחילה.
לבסוף החלטתי לנסות לשפר את מצב רוחה הירוד עד כמה שאפשר.
אמרתי לה לבוא איתי ונכנסתי איתה לחנות חיות המחמד.
ניגשנו לכלוב קטן עם ארבעה גורי כלב.
היא התכופפה לכלוב והביטה בהם בחיוך עצוב.
לאחר מכן היא ניגשה לבעל החנות וביקשה שיוציא לה כלב אחד.
הוא הוציא גורה קטנה ולבנה בעלת כתמים שחורים על גבה ואפה.
היא החזיקה אותה בידיה וליטפה אותה. אז פנתה אלי.
"בבקשה תגידי לי שאני לא משוגעת".
"את לא משוגעת. למה?"
"זה יהיה מטורף אם אני אקנה אותה?"
"לא, אבל לגדל כלב זו אחריות רבה, את בטוחה שתוכלי לעמוד
בזה?"
"אני חושבת שכן, זה לא כאילו מעולם לא היה לי כלב".
"זה לא יהיה מעשה מטורף".
"נחשי איך אני אקרא לה?"
"פילטר?"
"לא".
"אז איך?"
ואז היא התחילה לצטט לי קטע מתוך סיפור קצר שהיא כתבה פעם.
"אולי אני אאמץ מחר כלב ואני אקרא לו סנצ'ו פאנסה ואקח אותו
איתי לכל מקום ולמסעותיי הפסיכוטיים כמו המקורי והוא יהיה לצדי
ויעזור לי בהכל ואני כבר לא אהיה לבד".
"סנצ'ו".
אמרתי וחייכתי, התקשיתי להאמין עד כמה לא עלה בדעתי לנחש זאת
בעצמי.
היא לקחה את הגורה לדלפק הקופה ובמעט הכסף שהיה לה שילמה עליה,
על מזון לגורים ועל רצועה.
יצאנו מהחנות, כשאנחנו עדיין לא ממש מצליחות להאמין שהיא קנתה
גורה קטנה.
הלכנו לכיוון הרכב.
כשהתחלנו לנסוע היא התחילה לדבר עם הגורה ולספר לה קצת על
החיים שלה.
הגורה שכבה לה בידיים ונראתה מבוהלת מהמצב החדש.
במהלך הנסיעה התחיל לרדת גשם, כשהחניתי את הרכב ביקשתי ממנה
לחכות בפנים ורצתי הביתה להביא לה ולגורה מטריה.
כמו כן, גם לקחתי את המפתחות לבית שהיה שייך לסבתי ועתה נותר
ריק, צמוד לביתנו ונכנסנו לשם, כדי שהכלבים שלי לא יהוו איום
לגורה.
השארתי אותה עם הגורה בבית סבתי ועברתי לביתי להביא חבילת
עיתונים ישנים לפרוס על הרצפה, ושתי קערות, אחת למזון ואחת
למים.
בינתיים בילינו את הזמן בבית סבתי עם הגורה וכמה ידידים שלמדו
איתי בבית הספר באו לבקר.
ישבנו שם ודיברנו וכשאמי התעוררה הלכתי הביתה כדי לספר לה על
הגורה.
אמי מאוד כעסה, היא אמרה שזו הייתה פעולה בלתי אחראית ונמהרת
ושאלה איפה אנחנו מתכוונות לשים אותה ביומיים האחרונים של
רגילה שנשארו לי.
אמרתי לה שאנחנו מוכנות לישון בבית של סבתא והיא אמרה שיהיה
לנו שם קר.
מחוסר ברירה היא הסכימה שנישן בחדרי עם הגורה אך ביקשה שנכסה
את הרצפה בעיתונים וננקה אחריה.
היא הביאה לנו גיגית פלסטיק מהמחסן ומילאה אותה בשמיכות וכריות
ישנות כדי שלכלבה יהיה חם ונוח.
באותו לילה לא ישנתי יותר מידי.
בכל פעם שהגורה התחילה לבכות, הייתי מתעוררת וניגשת אליה כדי
להרגיע אותה לפני שהספיקה להעיר את האמא החדשה שלה.
אחרי כמה פעמים שהתעוררתי ככה, החלטתי לקחת אותה למיטה ולתת לה
לישון עלי.
זה הקל עלי לזמן מה למרות שמדי פעם היא הייתה מתעוררת עם מרץ
ורצון לשחק ונאלצתי להרגיע אותה כל פעם מחדש.
הגיע הבוקר והגורה התעוררה פעם נוספת והעירה גם אותי.
החלטתי שנתתי לאמא שלה מספיק זמן לישון ושהגיע תורה להעסיק את
הגורה הקטנה.
ולכן, הנחתי את הגורה לידה והיא התחילה לטפס עליה וללקק אותה.
היא התעוררה בקושי, החזירה לי את הגורה ולקחה לעצמה כמה דקות
כדי להתאושש.
כששתינו התאוששנו, התחלנו לערוך בדיקת נזקים.
מצאנו כמה כתמי שתן על העיתונים וערמה קטנה של צואה על הרצפה.
מסתבר שהגורה מצאה "פרצה" קטנה והחליטה לסמן גם אותה.
לקחנו נייר טואלט כדי לנקות את הבלגאן, פתחנו חלונות כדי שהחדר
יתאוורר וריססנו בחלל החדר דאודורנט כדי שהריח יהיה טוב יותר.
זה היה היום האחרון של הרגילה השנייה ושתינו עלינו על רכבת
לתל-אביב.
היא כדי לחזור הביתה ואני, כי הייתי צריכה להגיע לתחנה המרכזית
ומשם לקחת אוטובוס נוסף לבסיס.
ברכבת סנצ'ו הייתה מראה מושך עיניים.
כל מי שהיה סביבנו רצה ללטף אותה.
עלינו שתינו על האוטובוס. היא אמרה לי שהיא רוצה לדבר עם חבר
שלה אביחי על מצב היחסים ביניהם ושהיא שוקלת לסיים אותם.
החלטה זו הייתה גורלית לגבי כיוון שרצתה לסיים את הקשר עמו
ולעבור לקשר איתי.
לא רציתי להשפיע על החלטתה כי רציתי שההחלטה תהיה נכונה לגביה.

אושרה היה חשוב לי יותר מכל. ולכן אמרתי לה לעשות את מה שהיא
חושבת לנכון.
היא נתנה לי נשיקה על הלחי וירדה בתחנה שלה. עיני עקבו אחריה
עד שנעלמה.
הגעתי לתחנה המרכזית וחזרתי בחוסר רצון מסוים לבסיס.

באותה תקופה שהיתי בתל-אביב לעתים קרובות מבדרך כלל. ועכשיו,
כשהייתה לה דירה משלה גם היה לי מקום לישון.
באחד מהימים, כשבאתי לבקר אותה היא הייתה אמורה לעבוד בערב
בסטודיו לציור כמודל ערום.
שאלתי אותה אם מותר יהיה לי להתלוות אליה כדי לראות את המקום
ומה עושים בו והיא הסכימה.
בערב צעדנו לעבר הסטודיו. התרגשתי מאוד, זו תהיה הפעם הראשונה
שאראה אותה עובדת.
נכנסנו פנימה ונדהמתי מפנים המקום, ציורים תלויים בכל מקום,
אווירה נעימה ואפילו תזמורת קטנה שנגנה ג'אז כל הלילה.
המקום הזה נתן לי השראה, לא לצייר (איני יודעת לצייר), אלא
השראה לכתוב.
התיישבתי על כורסה שהייתה שם והתחלתי לכתוב במחברת שלי:

הסטודיו.

"האורות העמומים
המוסיקה החיה,
האווירה
התמונות מקיר לקיר של מודלים,
חלקם מעכשיו וחלקם משנים עברו.
הסטודיו הזה כל כך מקסים,
לא פלא שהוא מושך אליו כל כך הרבה אמנים
(בין אם הם באו לצייר, לנגן, או אפילו לדגמן).
יש מעין תחושת רוגע ושלווה האופפת את הנכנסים.
הקצב של המוסיקה נכנס בך ומושך אותך לפרץ יצירתי.
באמת מקום מקסים."

אז הגיע תורה לדגמן.
היא הייתה יפהפייה, נראתה כמו דוגמנות של שנות העשרים. כל כך
מקסימה.
בזמן שאומנים אחרים ציירו אותה במכחול ועפרונות,
אני ציירתי אותה במילים:

מראה קלאסי.

"כל מי שאני  מכירה אומר שיש לה מראה קלאסי.
וזה נכון, מעולם לא אמרתי או חשבתי אחרת.
אדם מעולם לא היה מבין מהו מראה קלאסי,
אמיתי וכה אצילי עד שהוא היה רואה את מה שזכיתי לראות הערב.
זה פשוט כאילו לקחו שחקנית עבר מדהימה ואלמותית
ממגזין ישן או סרט שחור לבן של פעם
ושמו אותה פה היום, בחדר הזה עם צבעים מלאים.
עד שלא נמצאים פה , לא מאמינים באמת.
מראה קלאסי? כן, בהחלט!
במלוא המובן של המילה."

סיימתי את הכתיבה שלי לאותו היום.
ידעתי שכתבתי את מה שהיה לי ושיותר מזה לא היה לי מה לכתוב
לאותו ערב.
החלטתי להתקשר לניצן, חבר טוב שלי, ולשאול אותו אם הוא רוצה
לבוא לסטודיו. רציתי מישהו לדבר איתו.
הוא הסכים לבוא, וחמש דקות לאחר מכן הוא היה איתי בסטודיו.
דיברנו על כל מיני דברים והעברנו את הזמן עד שהיא תסיים את
העבודה שלה לאותו הערב.
היא סיימה לעבוד בעשר בלילה ושלושתנו יצאנו מהסטודיו לכיוון
שדרות רוטשילד.
בדרכנו פגשנו ידיד נוסף שלנו, יוגב, שראה אותנו והצטרף אלינו.
השתובבנו ועשינו שטויות, פרקנו לחצים וכייפנו באופן הכי ילדותי
שיכולנו.
לאחר מכן, ניצן נפרד מאיתנו והלך לדרכו, והיא הייתה צריכה ללכת
לפגישת עבודה אחרת.
היות וליוגב לא היה איפה לישון באותו הלילה והיא ידעה שבטח לא
תחזור עד הבוקר, היא נתנה לו רשות לישון בדירה שלה.
יוגב ואני נפרדנו ממנה והלכנו חזרה לעבר הדירה שלה.
היא באמת לא חזרה באותו הלילה וזה אכזב אותי מעט.
ביום למחרת קמתי מוקדם, התארגנתי ועליתי על אוטובוס לכיוון
התחנה המרכזית ולאחר מכן על אחר שייקח אותי בחזרה לבסיס.
כמה שבועות מאוחר יותר חזרתי לסוף שבוע נוסף אצלה.
היא עדיין לא דיברה עם החבר שלה, למרות שהזוגיות ביניהם הייתה
רעועה ומבוססת יותר על ידידות טובה.
גם הפעם היא הייתה צריכה ללכת לאותו סטודיו לעבוד אך הפעם חבר
שלה, שהיה ידיד שלי, ואני החלטנו לא להיכנס ולחכות לה בגן
משחקים סמוך.
שם התפתחה בינינו שיחה רצינית.
החלטתי להיות כנה איתו וסיפרתי לו כיצד אני מרגישה כלפי מי
שעדיין הייתה חברה שלו.
למרבה ההפתעה הוא שמח לשמוע על כך והתוודה בפני שהם נכנסו לקשר
בטעות.
הוא הומוסקסואל מוצהר ואיכשהו היא הגיעה למסקנה שהוא ביסקסואל
וקבעה לו עובדה שהם בקשר, למרות שזה לא מה שרצה כלל וכלל.
עבורו היא הייתה חברה טובה ותו לא.
אז הוא החליט שהוא רוצה לקחת על עצמו את תפקיד השדכן ולגרום
לכך שתהיה איתי.
"אני חושב שאת תהיי מושלמת עבורה עם כל זה שאת דואגת לה ומטפלת
בה."
"אתה בטוח שזה רעיון טוב?"
"כן, זה יהיה מציון הרי אמרת שהיא אמרה לך שהיא חושבת עליך".
"כן, אבל זו צריכה להיות ההחלטה שלה".
"זו תהייה ההחלטה שלה, רק שאני אשפיע על ההחלטה הזו מעט".
"אני לא יודעת..."
"את אוהבת אותה נכון?"
"כן, יותר מכל דבר אחר".
"תני לי לעשות את זה, אני אדבר איתה הלילה".
"אני לא רוצה שהיא תחשוב שזה רעיון שלי כי זה לא".
"היא לא תדע".
"טוב, בסדר תעשה מה שאתה רוצה".
בשלב הזה היא יצאה מהסטודיו.
היא סיימה את יום העבודה שלה לערב.
לפני שהלכנו חזרה לדירה שלה היא בקשה שנעצור בחנות כדי לקנות
משהו קטן לאכול.
שמתי לב אז שאביחי מתחיל להתנהג מוזר. הוא היה ציני ומרושע
כלפיה ועשה שטויות שידע שהיא לא אוהבת.
ידעתי שהוא התחיל את התוכנית שלו להיפרד ממנה.
חזרנו לדירה שלה שם שהיתי איתם עוד מספר דקות עד שעומר, ידיד
של כולנו שאצלו הייתי אמורה לישון באותו לילה, יגיע לאסוף
אותי.
כשהוא בא נפרדנו מהם לשלום, אספנו את חפצי והלכנו לכיוון הבית
שלו.
כל זה קרה ביום חמישי.
ביום שישי מוקדם מאוד בבוקר עליתי על רכבת וחזרתי הביתה
לצפון.
הייתי תשושה מעייפות ולכן שמתי את הפלאפון במצב שקט והלכתי
לישון לכמה שעות, לפני שהורי ואני נצא לברית מילה בצהריים.
כשקמתי, כמה שעות מאוחר יותר והתחלתי להתארגן לקראת היציאה,
בדקתי אם התקשרו אלי והיו לי שתי שיחות שלא נענו והודעה קולית
אחת.
שיחה אחת מאביחי ושיחה שנייה כולל הודעה קולית ממנה.
ידעתי שמשהו קרה ולכן עשיתי כדברי אביחי ערב קודם לכן והתקשרתי
קודם אליו.
"תתקשרי אליה עכשיו".
"אתה בטוח?"
"כן, סמכי עלי".
"בסדר, ביי".
"בהצלחה".
"תודה".
החלטתי קודם להקשיב להודעה שלה, לראות מה רצתה.
בהודעה היא נשמעה נבוכה וביקשה ממני להתקשר אליה ברגע שאני
שומעת אותה.
ניתקתי את השיחה והתקשרתי אליה.
"אני ממהרת לעבודה אז אני אגיד את זה מהר.
שני דברים, אחד אביחי ואני נפרדנו ושתיים את ואני ביחד".
עלה חיוך מלא סיפוק על פני מיד.
נפרדתי ממנה לשלום וסיפרתי להורי את החדשות הטובות.
הורי לא התלהבו במיוחד לשמוע על כך. למרות שקיבלו אותה יפה
בביתם, תמיד הייתה להם הרגשה שיש לה השפעה רעה עלי.
אך בכל זאת איחלו לי מזל טוב.
במהלך כל טקס הברית חייכתי והייתי בעננים.
לאחר שישה חודשים ארוכים שבהם חיכיתי, סוף סוף קיבלתי את
מבוקשי, היא ואני היינו זוג.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לכל החברות שתמכו בי במהלך ששת החודשים
ורצו לדעת מה המצב עם זה.
הן היו מאושרות עבורי ואיחלו לי מזל טוב.
לרוע מזלי, בסוף שבוע שלאחר מכן סגרתי שבת בבסיס וכך יצא
שרשמית היינו שבוע ביחד אך לא ראינו זו את זו מאז השבוע שלפני
כן.
אך זה לא הפריע.
התקשרתי אליה כל יום ואמרתי לה עד כמה אני מתגעגעת אליה והיא
מסרה לי את געגועיה ואת אהבתה בתמורה.
ואז סוף סוף אחרי שבועיים שלא התראינו, הגיע סוף שבוע נוסף.
יצאתי מהבסיס ונסעתי ישר לתל-אביב לראות את החברה שלי.
זה היה סוף שבוע מאכזב כל כך.
אחרי כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה מאמצים לראות אותה, היא תמיד
הייתה עסוקה בדבר אחד או אחר שלא יכולתי להתלוות איתה אליו;
וכן יצא שביליתי את כל סוף השבוע בדירתה לבדי, מטפלת בכלבה
שלה.
האכזבה הייתה רבה.
חזרתי לבסיס ביום ראשון מדוכאת, עצובה ומעל הכל מאוכזבת.
קיוויתי שזה היה עניין חד פעמי.
לאט לאט חזרתי לעצמי, דיברתי איתה בטלפון והרגשתי השתפרה.
הייתי שוב שמחה.
חילקתי את סופי השבוע שלי בין הבית וההורים לבינה.
כך יצא שראיתי כל אחד מהם אחת לשבועיים.
תמיד חיכיתי בכיליון עיניים לראות אותה וכל פעם מחדש זה חזר על
עצמו ומצאתי את עצמי לבד בדירתה עם הכלבה.
הקשר היה מאכזב כל כך, הקשר כמעט ולא היה קיים.
וכל פעם מחדש נדמה היה שבניתי לעצמי תקווה לפעם הבאה.

ואז סוף שבוע אחד, כשהייתי בבית בצפון, הלכתי לבקר את אלון,
ידיד טוב שלי מבית הספר שאמר לי שיש לו משהו חשוב לומר לי.
באתי אליו ודיברנו קצת ואת הוא אמר לי שהסיבה שקרא לי לבוא היא
שידיד שלו מהבסיס, דיבר עם ידיד אחר שלו מאשקלון (שאת שמם לא
יכול היה לתת לי כי הבטיח לידידו מהבסיס), והידיד מאשקלון
שבדיוק סיפר על הסוף שבוע שלו ציין בפני הידיד של אלון שהחברה
החדשה שלי והוא שכבו במהלך סוף השבוע, כשביקרה אצלו באשקלון.
הייתי המומה לכמה שניות.
"זה לא יכול להיות, הבחור מאשקלון בטוח משקר. היא מונוגמית
והיא לא עושה דברים עם אנשים אחרים כל עוד היא בקשר".
"אני רק מספר לך מה ששמעתי, חשבתי שיש לך זכות לדעת."
"תודה, אבל זה עדיין לא נכון".
נשארתי אצלו לזמן מה, מעבירה את המידע החדש בראשי.
לא ידעתי מה לחשוב ובשום אופן לא הייתי מסוגלת לקבל את מה
שנאמר לי רק לפני דקות אחדות.
אז התחלתי לשכוח מזה עד כמה שאוכל ולעבור הלאה לנושא אחר.

כך ה"קשר" בינינו נמשך חודש וחצי.
ואז, פעם אחת כשהייתי בתורנות מטבח נוספת, קיבלתי ממנה טלפון.
רצתי החוצה כדי לענות. אהבתי לדבר איתה.
"אנחנו צריכות לדבר".
הלב שלי התחיל לקפוץ, לא אהבתי את נימת הדיבור וידעתי שזה לא
ייגמר בטוב.
"מה קרה? הכל בסדר?"
"כן, לא קרה כלום".
"אז מה כן?"
"זה בנוגע לקשר בינינו, זה לא מצליח. וזה לא באשמת אף אחת
מאיתנו. פשוט תמיד נראה שאין לנו זמן להתראות את עם הצבא ואני
עם כל העבודות שלי".
"כן", אמרתי בעצב.
"אני מקווה שנוכל להישאר חברות".
"כן, בטח לא הייתי מעלה על דעתי משהו אחר".
"יופי. אז, נדבר כבר?"
"כן, אני צריכה לחזור למטבח."
"את שוב במטבח?"
"כן, זה לעולם לא ייגמר".
"טוב, אז אני אניח לך."
"אוקיי נדבר כבר."
"ביי".
הרגשתי כל כך רע, מה עשיתי שזה הגיע לי?
נכנסתי למטבח וניסיתי להמשיך לתפקד אבל לא הצלחתי לחשוב על שום
דבר אחר. נשברתי והתחלתי לבכות.
הנחתי הכל ורצתי לחדר.
הבנות האחרות רצו בעקבותיי, הן חיפשו פיסת רכילות.
סירבתי לומר להן מה קרה איתי כי לא הרבה אנשים בבסיס ידעו על
נטיותיי המיניות.
נאלצתי להתחנן שמישהי תחליף אותי במטבח והעמדתי בפניהן עובדה -
אני היום לא יוצאת מהחדר ומהמיטה.
אחרי הרבה דין ודברים וגם צעקות מצידן על כמה שזה לא הוגן שרק
בגלל שיש לי יום רע אני שמה מישהי במקומי במטבח, הן הסכימו
לשים במקומי מחליפה בתנאי שלמחרת אני אהיה במטבח כפיצוי.
נאלצתי להבטיח.
ביקשתי מהחיילת היחידה שידעה את הסיפור ושמעה אותו במלואו
שתביא לי אוכל לחדר, וחץ מללכת לשירותים לא יצאתי מהמיטה.
בכיתי כל היום והרגשתי כל כך רע עם עצמי.
דיברתי עם אנשים בטלפון והם ניסו לנחם אותי. אפילו אביחי שהיה
זה שחיבר בינינו מלכתחילה.
כל מילות העידוד שלהם לא ממש עזרו לי אך גרמו לי להרגיש שאינני
לבד.
למחרת בבוקר הכרחתי את עצמי לצאת מהמיטה ולהיכנס למטבח כי
הייתי חייבת, הרי הבטחתי.
הייתי כל כך מדוכאת.
במשך שלושה ימים הלכתי ברחבי הבסיס עם פנים ירודות שהצביעו על
מצב רוחי.
יוני הצליח מעט לעודד אותי, אך ניסיונותיו הצליחו באופן זמני
בלבד.
הגיע סוף השבוע וחזרתי הביתה ישר ליום הולדתה החמישי של
אחייניתי.
אמי ניסתה לעודד אותי למרות שידעה שזה היה צפוי.
אני מניחה שאחרי חודש וחצי של שהייה לבדי בדירתה בעודי מחכה
לה, גם אני צפיתי את המקרה אך ניסיתי להדחיק אותו.

לאחר זמן התגברתי על עצב הפרידה.
הלכתי אליה באחד מסופי השבוע ושהיתי בדירתה.
למרבה הפלא והאירוניה הפעם היא הייתה פנויה לחלוטין מעיסוקים.
החלטתי שאם אנחנו נשארות חברות טובות, אני מציבה תנאי אחד
ויחיד שעל פיו שתינו חייבות לנהוג.
"אני מבקשת שהקשר בינינו יהיה מבוסס על כנות, את לא מסתירה
ממני כלום ומספרת לי הכל ואני לא מסתירה ממך כלום ומספרת לך
הכל".
היא הסכימה.
התחילה תקופה חדשה ביחסים שלנו.
מכיוון שבאופן פלאי כמעט פתאום היה לה הרבה יותר זמן והיו לה
הרבה פחות עיסוקים, הייתי באה אליה בתדירות יותר גבוהה.
היינו יושבות שעות ומדברות על כל דבר, חשוב או טיפשי שקרה לנו
במהלך השבוע.
היא התחילה לסמוך עלי יותר ולגלות לי דברים שאחרים לא היו
זוכים לשמוע עליה.
שאלתי אותה יותר שאלות על העבר הקשה שהיה לה.
ערכנו שיחות על התקופה שבה הייתה חסרת בית או שעסקה בזנות,
שאלתי אותה שאלות כגון כמה קשה נפשית ואו פיזית היה לה לעסוק
במקצוע הזה, אם היא עסקה בזה באופן עצמאי או שהיה לה סרסור, אם
הסרסור היה מתייחס אליה יפה.
היא סיפרה לי על התקופות שבהן צרכה הרבה מאוד סמים ואלכוהול
והייתה בשפל המדרגה והרגישה שאין לה סיבה נוספת לחיות.
היא סיפרה לי על ניסיונות ההתאבדות שלה והראתה לי אינספור
צלקות ישנות בכל חלק אפשרי בגופה.
היא סיפרה לי את הסיבות לרוב הצלקות שלה ואיך כל אחת ואחת מהן
נוצרה.
הייתי מרותקת, ומעל לכל עצובה לשמוע ונחושה בדעתי שכל עוד
ביכולתי לעשות דבר שישמח אותה, אעשה זאת.
וכך למרות האכזבה שאנחנו לא זוג יותר הייתה נחמה מסוימת בחברות
החזקה שנוצרה בינינו.
גם אני דיברתי איתה על עצמי, והיות והחלטנו על חברות כנה,
סיפרתי לה על הקשיים שלי לעבור הלאה מהקשר שהיה בינינו ועל כך
שעדיין היו לי הרבה מאוד רגשות כלפיה.
והיא הייתה מעודדת אותי ואומרת לי שהכל יהיה בסדר.
הגענו לרמות כאלו של כנות והכרות, שידידים אחרים שלה היו
שואלים אותי כל מיני דברים עליה.
מבחינתם אם היה מישהו שמכיר אותה ממש טוב, זו הייתי אני.
באחד מסופי השבוע כשבאתי אליה הביתה, מצאתי אותה עם קבוצה קטנה
של עוד שלושה אנשים.
היא ישבה המרכז ולרגליה הייתה פיסת נייר לבנה ועליה היא גזרה
עלים יבשים.
התנגדתי מיידית למראה הגראס הגזור אך כל דברי לא עזרו.
ולכן, לקחתי את סנצ'ו ויצאתי החוצה מהבית.
חשבתי לעצמי שאם כבר הם פוגעים בבריאותם, שלא יפגעו בבריאות
הגורה ובבריאותי.  
חיכיתי בחוץ והסתובבתי עם סנצ'ו במעלה ובמורד הרחוב לכמה זמן
עד שיסיימו.
כשחזרתי הרגשתי כאילו אני גננת שנכנסה לגן ילדים.
הם דיברו ועשו שטויות וזה הרגיז אותי.
הם העבירו ביניהם בקבוקי קולה ואחד מהם,רוני, על כל לגימה
מהקולה (מחמישה בקבוקים שונים) טרח לציין בפנינו עד כמה "זאת
הקולה הכי טעימה ששתיתי בחיים שלי!"
בשלב מסוים נזכרתי שהיא לא אכלה שום דבר במשך כל היום.
אז שאלתי אותה, "מה את רוצה לאכול?"
היא חשבה לרגע אך רוני השיב במקומה וקטע לה את חוט המחשבה,
"אני רוצה לאכול!"
היא התעצבנה על כך ונתנה לו מכה בראשו עם בקבוק קולה ריק.
זה לא עזר לי במיוחד אז שאלתי שוב.
"מה את רוצה לאכול?"
"אני רוצה לאכול!" (עוד מכה על הראש עם בקבוק קולה ריק).
"תתרכזי, פוקוס! מה- את- רוצה- לאכול?"
"אני רוצה לאכול!" (מכה שלישית).
ככה זה המשיך והמשיך וכבר הרגשתי כל כך מתוסכלת שהחלטתי לפתור
את הבעיה.
"כולכם תקבלו אוכל, אבל קודם אני שואלת אותה. אז כל האחרים אל
תענו רגע. בסדר? מה את רוצה לאכול?"
"אני לא יודעת".
"כל דבר, מה את רוצה?"
"לאיזה אוכל את מתכוונת? אוכל אוכל, חטיפים, שוקולד? מה?"
"כל דבר שתרצי מה את רוצה?"
"אני לא יודעת".
פלטתי אנחה כבדה.
"את יודעת מה, אני אבחר. אבל את אוכלת! מבטיחה?"
"מבטיחה".
הלכתי לסופר הקרוב שפתוח 24 שעות וקניתי ארוחה חמה. בשר,
פחמימות וירקות.
חזרתי חזרה לביתה.
האחרים קפצו על האוכל והדפתי אותם אחורה.
"חכו, תנו לה להתחיל".
נתתי לה מזלג.
היא אכלה מעט ואז חילקתי גם לאחרים מזלגות.
אחרי שסיימו לאכול, כל אחד (תודה לאל) הלך הביתה.
למזלי, חברה טובה שלנו, רוני, באה לישון אצלה באותו הלילה כך
שידעתי שמישהי תשמור עליה מלעשות עוד שטויות.
אני, ארזתי את חפצי והלכתי לישון אצל עומר.

באותה תקופה, היא וקבוצה של עוד תשעה אנשים החליטו להקים הופעה
בשם "פלאנטיר" שמשלבת את "מופע הקולנוע של רוקי" ואת "שר
הטבעות" ביחד להצגה אחת משעשעת.
לאט לאט התחילו להיווצר בעיות בצוות והרבה מריבות קטנות פרצו.

אני, שנחשבתי לחברה הכי טובה של מנהלת הקאסט, תפקדתי בעיקר
בתור ה"פסיכולוגית" של כמה מחברי הצוות.
הקשבתי הרבה לבעיות שלהם עם ההופעה ועם חבריהם לצוות וניסיתי
לעודד אותם ולתת להם הרגשה טובה יותר.
אך היא הייתה המקרה הקשה ביותר שם.
חברי הצוות האחרים החליטו להדיח אותה מתפקיד מנהלת הקאסט וכמעט
ורצו להחליף אותה לגמרי באדם אחר, אך מתוך רגשות אשמה החליטו
להחזיק בה לתפקיד שיועד לה במקור.
היא הייתה הרוסה והרגישה נבגדת.
היא פנתה לסמים וקנתה שני מ"ג של קוקאין.
ואני, למרות שהיה לי ברור שזה לא טוב, נשארתי שם לצידה לאורך
כל הדרך.
למזלי, ההופעה נגמרה בשלום ויחד עם ההופעה נגמר גם השימוש
בסמים עבורה.
עם הזמן זה נשכח ונדחק לפינה לא חשובה בזיכרון.

באותה תקופה היה לה חבר, ולא סתם חבר אלא האקס המיתולוגי שלה,
עומר.
עכשיו הכל היה לי מובן, היא לא נפרדה ממני או מכל חבר או חברה
אחרים שלה לפני מחוסר זמן או כל תרוץ אחר, היא נפרדה מכיוון
שאני, כמו כל האחרים, לא היינו עומר.
היא עדיין הייתה מאוהבת בו.
היה לי קשה עם זה.
מצד אחד רציתי שתהיה מאושרת וידעתי שאיתו היא באמת ובתמים
מאושרת.
ומצד שני, הייתי טיפה אנוכית עכשיו כשטעמתי אהבה וחשבתי על
האושר שלי.
רציתי גם אני להיות מאושרת ולא יכולתי כל זמן שעוד היו לי
רגשות חזקים אליה.
הכרחתי את עצמי להחזיק מעמד, לספוג את הכל ולהיות שם לצידה.
ידעתי שהיא זקוקה לי.
כל פעם שראיתי אותם מתחבקים ומתנשקים הרגשתי דקירה קטנה בלב
שעדיין חיכה לסוף טוב.
אבל הבלגתי עד כמה שיכולתי והמשכתי הלאה.

הגיע יום השנה למותו של אדם יקר שהיה שייך לקהילת אנשי "מופע
הקולנוע של רוקי" והיא יחד עם עומר, שעדיין היה חבר שלה התבקשו
מראש הקהילה לעזור ולעשות קטע ריקוד קצר לזכרו.
מכיוון שבאותו סוף שבוע הייתי בתל- אביב, נסעתי איתה ועם עומר
לקולנוע "כוכב" שם הייתה אמורה להתקיים ההופעה באותו ערב, כדי
לצפות בחזרות.
בזמן שהם חזרו על הקטע שלהם היא בקשה ממני לצאת ולהשיג עבורה
סיגריות.
יצאתי והתחלתי לעשות סיבוב קצר ברחוב הראשי היוצא מהקולנוע.
השגתי לה כמה סיגריות והחלטתי לחזור חזרה.
כשחזרתי, מצאתי את ראש הקהילה, ליאו, מחבר את התאורה ושאלתי
אותו איפה הם.
הוא רמז לי שהם השתעממו מלחכות לו שיסיים עם האורות ולכן הלכו
לשירותים.
ואז באמת התחלתי לשמוע גניחות עזות וצרחות הנאה.
הייתי בהלם ומעל הכל, עם כל גניחה וצעקה הרגשתי סכין ננעצת לי
עמוק יותר ויותר בלב.
ישבתי שם, בשורה הראשונה של הקולנוע וניסיתי לעבור במחשבתי
למקום אחר כדי להפסיק את הכאב, אך ללא הצלחה.
ואז הקולות נפסקו וכמה דקות אחר כך עומר הופיע כדי להביא לה
סיגריה, אחת מהסיגריות שכמה דקות קודם לכן אני הלכתי להביא
לה.
פתאום החלטתי בלי לחשוב על כך מראש שאני לא הולכת לדבר יותר
באותו היום, מי שרוצה להבין אותי יאלץ להבין את הסימנים שאעשה
לו.
וכך עבר הערב.
אנשים שאני מכירה, חברים טובים ניגשו אלי ודיברו איתי ואני
עניתי להם בסימנים.
מי שהבין הבין ומי שלא, יצא מהשיחה מתוסכל. כולם שאלו אותי מה
קרה ולמה אני לא מדברת.
קצת היה קשה לסמן את הסיבה האמיתית בסימני ידיים אז פשוט גרמתי
להם להבין שכואב לי הגרון ושאני פשוט מאוד צרודה.
היא ידעה את הסיבה האמיתית, סימנתי לה אותה בשפת סימנים שרק
היא ואני מכירות.
אבל לא היה ניתן להחזיר את הגלגל ולכן נאלצתי להסתפק
בהתנצלות.
למרבה ההקלה, הערב סוף סוף נגמר והלכתי לישון (ולמרבה
האירוניה) אצל עומר מכיוון שלא היה לי מקום אחר לישון בו באותו
הלילה.
החודשים עברו. גם על המקרה הזה הבלגתי ועברתי הלאה והמשכתי
לתפקד כ"החברה הכי טובה".
נפגשנו כמעט כל סוף שבוע אצלה בדירה והמשכנו לדבר על הכל
מהכל.
בערך בתקופה הזאת היא עברה לדירה חדשה, גדולה יותר מהקודמת
ואכלסה אצלה באופן זמני ידיד טוב שלה, אבי, שבדיוק עבר לתל-
אביב והיה צריך מקום לישון בו עד שתהיה לו עבודה וכסף לדירה
משלו.
דיברתי איתו לפעמים כשהיה לי רע, בפעמים הרבות שהייתי נפגעת או
מרגישה מנוצלת מהקשר שלי איתה.
תמיד אמרתי לו שאני מודעת לכך שאני נפגעת מהקשר ושאני יודעת
שזה לא טוב עבורי אבל פשוט כל כך קשה היה לי לעבור הלאה ממנה
ולהמשיך עם החיים שלי כי עדיין אהבתי אותה מאוד.
היא היה מקשיב לי ומנחם אותי מעט.

בוקר אחד, כשישנתי אצלה קמתי לקול הדלת שנפתחה.
שמעתי אותה נכנסת עם מישהו שקולו לא היה לי מוכר.
החלטתי שאני עייפה מידי מכדי להתחיל להכיר אדם חדש והעמדתי פני
ישנה.
יכול להיות שנרדמתי לכמה דקות כי התעוררתי בשנייה למשמע קולות
חלשים של חיכוך.
הסתקרנתי לדעת מה מקור הקולות והצצתי לראות.
המראה שניצב מול עיני קרע לי את הלב והתחלתי לבכות בקול הכי
חלש שיכולתי להפיק.
ראיתי אותה שוכבת על הרצפה ואותו זז מעליה.
כיסיתי את עצמי עד לראשי עם השמיכה והמשכתי לבכות.
גם באותו היום החלטתי שאני לא אדבר, לפחות לכמה שעות.
אחרי זמן מה, קולות החיכוך הפסיקו ולאחר מכן נשמעה טריקת דלת.
הוא הלך.
היא נכנסה למיטה לצדי כדי לישון, היא לא ישנה כל הלילה.
התרחקתי ממנה טיפה, לא רציתי לגעת בה אפילו בטעות.
חיכיתי עד שנרדמה וקמתי בשקט מהמיטה.
לקחתי מחברת ועט, נכנסתי לשירותים, התיישבתי על הרצפה והתחלתי
לכתוב את מה שהרגשתי באותו הרגע:

כיעור.

"עכשיו, ברגע זה, אני מרגישה כמו היצור הכי מכוער ונתעב עלי
אדמות.
יצור כל כך מגעיל שאף אחד לא יוכל לאהוב לעולם.
אני רוצה להיכנס למערה חשוכה שמעולם לא היה בה אפילו טיפה אחת
של אור יום ושאף אחד לא יראה אותי וידע על קיומי.
אם מישהו היום יאמר לי שאני יפה, אחשוב ואפילו אדע שהוא משקר
לי במצח נחושה וכנראה אומר את זה כי יש לו מניע נסתר.
בעייני הוא לא באמת יחשוב כך.
אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש כיעור פנימי וחיצוני שכזה.
זה מכעיס, מתסכל ומדכא כאחד.
כי איפשהו, עמוק בפנים אני יודעת שאני לא יצור מכוער.
אני יפה!
אבל היום זה לא מה שאני רואה.
זה לא מה שאחרים יראו.
היום אני רואה יצור מצולק ומחריד למראה.
אני רוצה להיות בעלטה מוחלטת ושאף אדם לא יתקרב אלי או יגע
בי.
זהו! אני לא רוצה היום מגע בכלל.
אפילו לא חיבוק בין ידידים.
מי ירצה לחבק יצור דוחה כמוני?
מי באמת?
אף אחד."

בהתחלה שקלתי אם להראות לה את מה שכתבתי כשתתעורר.
נמאס לי לדבר איתה על אותו נושא שוב ושוב בלי תוצאות.
אבל החברות בינינו הייתה כנה...
כשהיא קמה, נתתי לה לקרוא את הסיפור הקצר.
בתגובה היא ניסתה לגעת בי ולחבק אותי אך נסוגתי לאחור.
היא התחילה להתנצל בפני ולומר לי שלא הייתה צריכה לעשות את מה
שעשתה ושזה לא היה מתוכנן זה פשוט, קרה.
התחלתי לבכות שוב והפעם היא הצליחה לחבק אותי.
וזה הפך להיות, בסופו של דבר, פשוט עוד מקרה שעבר, הבלגתי
ועברנו הלאה.
זו הייתה תקופה רעה עבורי, רציתי בכל מאודי לעבור הלאה ולהמשיך
עם החיים שלי ולא יכולתי.
הרגשתי תקועה וזה תסכל אותי מאוד.
דיברתי הרבה מאוד פעמים עם טל, חברה מאוד טובה שלי שתמיד הייתה
שם בשבילי, הקשיבה לי ועזרה לי כמה שיכלה.
מאוד הערכתי אותה על עזרתה הרבה.
אבל לא משנה עם מי דיברתי ולא משנה כמה ניסו לעזור לי ולעודד
אותי, כלום לא עזר.
זה היה תלוי בי ואני הרגשתי תקועה יותר ויותר עם כל יום שעבר.
ולמרות זאת תמיד הייתי שם בשבילה.
הייתי שם כשפרצו לביתה, הייתי שם כשבכלבה שלה, סנצ'ו, נדרסה
ומתה, הייתי שם כל פעם שהרגישה רע, הייתי שם כל פעם שהרגישה
טוב. פשוט, הייתי שם.
היחסים ביינה לבין עומר התחילו להתערער והם החליטו שייפרדו
אחרי נסיעה שתוכננה להם ולי לירושלים.
הלכנו לבית של אמה, (שמעולם לא הסתדרה איתה ולכן ברחה מהבית
בגיל חמש עשרה מלכתחילה), כדי לקחת דברים שהיו שייכים לה.
דיסקים, ספרים, בגדים ועוד.
סוף סוף זכיתי לפגוש את אמה שעליה תמיד שמעתי רק דברים רעים.
היא הייתה נורא נחמדה, אלי לפחות, וזה קצת בלבל את כל המידע
שניתן לי עליה מיתר האנשים שפגשו אותה.
היה לי נורא קשה לספוג שהאישה הנחמדה הזאת הייתה כל כך רעה לבת
שלה.
עד היום אני לא ממש בטוחה מי משתיהן דיברה אמת.
האם, הבת, קצת משתיהן או אולי אפילו אף אחת מהן.
לשם שינוי אני יכולה לומר שדווקא מאוד נהניתי בירושלים ולא היה
שום דבר שהעציב אותי.
חזרנו מירושלים והקשר בינה לבין עומר אכן נגמר, למרות שהם
נשארו חברים טובים.
זמן קצר לאחר פרידתה מעומר, היה לה כבר חבר חדש, עדי.
הוא היה אומן, צייר ופסל.
בערך בתקופה הזו שהם היו זוג, הגיעה הרגילה האחרונה שלי, חודש
לפני השחרור.
הגעתי להחלטה שברגילה הזו אני עושה קעקוע, ולא סתם קעקוע,
רציתי משהו שיסמל אותי, משהו מיוחד.
ביקשתי מחברה טובה שלי, רוני, שעבדה כמאיירת בחנות לקעקועים
שתכין עבורי סקיצה בהזמנה אישית.תיארתי לה את הרעיון הכללי:
רציתי דובי שעיר, מהסוג שכיף להעביר את האצבעות בתוכו רציתי
שעין אחת שלו תהיה חסרה, שביטנו תפרם מעט ושבמקום שבו אמור
להיות לב יהיה תפר בצורת איקס.
כמה ימים אחר כך הייתה לי סקיצה מוכנה ביד.
הלכתי איתה לחנות הקעקועים וכך נוצר טרוי, הקעקוע שלי.
קראתי לו כך מכיוון ששאלתי אנשים שמכירים אותי איזו מילה אחת
באנגלית הם היו בוחרים שמתארת אותי.
הם בחרו פה אחד במילה introverted (אדם מופנם).
מהמילה סילקתי כמה אותיות, החלפתי כמה מהן ממקומותיהן וקיבלתי
את השם troi.
הרגילה הסתיימה וכחודש לאחר מכן גם השרות הצבאי שלי.
שמחתי סוף סוף לצאת מהצבא.
קשה לי לומר שהשרות שלי היה טוב.
אמי מצאה מודעה בעיתון על מכללה באילת, ששם משלימים בגרויות
ולומדים לפסיכומטרי.
למרות המרחק הרב, התנאים היו הכי טובים לעומת מקומות אחרים.
כמה שבועות לפני הנסיעה קרה הדבר שערך את התפנית הגדולה ביותר
והסופית בקשר שלי איתה.
באחד הערבים, קיבלתי טלפון מטל שאמרה לי שיש לה משהו חשוב לומר
לי.
"מה קרה?"
"היא בהריון".
"היא מה?!"
"היא בהריון, היא בחודש השישי".
"באמת..."
באותה שנייה הרגשתי כאילו הרגשות שלי אליה הם מתג חשמל ושסוף
סוף, אחרי שנתיים וחצי המתג ירד והרגשות שלי "כבו".
"יש לך מושג למה אני צריכה לשמוע כל זה ממישהו אחר?"
"לא יודעת, פשוט חשבתי שיש לך זכות לדעת ואל תגידי לה שאמרתי
לך כי היא אמרה לי בפרוש לא לומר לך כלום על זה".
"אני לא אומר לה. ותודה."

אחרי השיחה הזאת לא דיברתי איתה, כל כך זעמתי עליה על שלא רק
שלא אמרה לי כלום, אלא גם ביקשה שלא יאמר לי כלום בנושא.
הרגשתי נבגדת, אחרי כל מה שעשיתי למענה.
כמה שבועות אחר כך, ממש לפני שהייתי אמורה לנסוע לאילת עם הורי
שרצו לנסוע איתי כדי לעזור לי למצוא דירה ולהתאקלם, היא טסה
לניו-יורק לדודה שלה.
ניצלתי את העובדה שהיא לא בבית ונסעתי אליה כדי לקחת חזרה כל
דבר ששיך לי ושהשאלתי לה.
בזמן שארזתי דברים, אדם, ידיד משותף שלנו שהיה לו מפתח כדי
לוודא שבזמן שהיא בחו"ל הבית יהיה בסדר, נכנס.
הוא ראה שמשהו לא בסדר ושאל אותי למה אני כועסת עליה.
אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר על כך (מפני שהרי הבטחתי לטל לא
לספר לאף אחד שאני יודעת על הריונה), הוא הושיב אותי ולא הניח
לי עד שנאלצתי לספר לו אחרת הייתי נשארת שם עד הערב.
השבעתי אותו לא לומר דבר בנושא ובעיקר לא לספר לה כדי שלא תכעס
על טל.
הוא הבטיח לי ואני יצאתי מהבית שלה עם מזוודה מלאה בדברים שלי
ומייד התקשרתי לטל כדי לספר לה את מה שקרה.
כמה ימים לאחר מכן נסעתי עם הורי לאילת.

ביום הראשון שלנו באילת, קיבלתי שיחה מטל.
היא הייתה נסערת ובכתה בטלפון.
ניסיתי להרגיע אותה ושאלתי אותה מה קרה.
"היא חזרה מחו"ל ומישהו כנראה אמר לה שסיפרתי לך שהיא בהריון,
היא נורא כועסת עלי ולא רוצה לדבר איתי?"
"באיזו זכות יש לה לכעוס עליך?! את עשית את הדבר הנכון שהיא לא
עשתה, את התנהגת כמו חברה טובה".
"לא הייתי צריכה לעשות את זה, זו הייתה טעות".
"את עשית את הדבר הנכון".
"אז למה אני מרגישה שהרסתי הכל?"
"תני לה כמה ימים להתקרר, יהיה בסדר".
ניתקנו את השיחה ומייד התקשרתי לאדם כדי לברר למה סיפר לה
כשהבטיח לי שלא יעשה את זה.
"תגיד, אמרת לה שטל סיפרה לי על ההריון?"
"לא".
"אז איך היא גילתה?"
"לא יודע".
"אז אתה לא אמרת לה שום דבר..."
"לא, כלום".
"טוב, אני צריכה ללכת, ביי".
"ביי".
למזלה של טל ולשמחתי, שבוע אחר כך היא החליטה לסלוח לה.
למרות שהיא ידעה עכשיו שאני מודעת להריונה היא לא ציינה כלום
בפני בפעמים המעטות שהייתי מתקשרת אליה (וגם זה מפני שטל בקשה
ממני להתקשר אליה מדי פעם והסכמתי כטובה אישית עבורה בלבד).
טל טרחה לעדכן אותי בכל שלושת החודשים הנותרים להריונה.

למרבה האירוניה הריחוק ממנה עשה לי רק טוב.
הרגשתי חופשייה ושמחה יותר כפי שלא הייתי כבר הרבה מאוד זמן.
הרגשתי צורך לכתוב על כך, כפי שתמיד הרגשתי צורך לכתוב על
תחושות טובות או רעות שהיו לי:

החיים יפים.

"זו הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שבחיים שלי אין עליות
וירידות.
פשוט קו ישר אחד ונוח.
החיים שלי סוף סוף חזרו להיות שקטים ונינוחים בלי יותר מידי
תהפוכות ותקריות נעימות או רעות.
אני מרגישה שקל לי יותר לנשום, כאילו עצרתי את הנשימה שלי ממש
הרבה זמן וסוף סוף אני נותנת לעצמי לקחת נשימה לאחר כל הזמן
הזה.
זה מרגיש טוב, וטוב לי.
אני לומדת (משלימה בגרויות ופסיכומטרי), גרה לבד בדירת חדר
באילת, יש לי עבודה וכסף והחיים יפים!
אפשר לומר שבשנתיים האחרונות חייתי בפרק גרוע במיוחד של ג'רי
ספרינגר ולא יכולתי לצאת ממנו.
עכשיו, אני מרגישה נינוחה, שמחה, יש לי הרבה יותר זמן, מכל
הבחינות- זמן לחשוב, זמן לבלות, זמן לקרוא, זמן ללמוד, זמן
לעצמי; פשוט זמן.
אני לא יכולה לומר שאתגעגע לתקופה הזו של החיים.
אני כן יכולה לומר שהתגעגעתי לשקט הזה ושאני יותר משמחה לקבל
אותו.
קל לי להירדם בלילות וכשאני קמה בבקרים, אני קמה בכיף ומעבירה
את היום בשמחה ובעבודה שנחמד לי לעשות.
אני לא מטריחה את עצמי יותר במחשבות טורדניות של כמה רע היה לי
ומה יכול היה להיות אם דברים היו קורים אחרת.
אני מחדשת קשרים טלפוניים עם אנשים שלא שמעו ממני כבר הרבה זמן
וכיף לי לדבר איתם על החים שלי.
אני כבר לא מתלוננת ומסתובבת עם פרצוף תשעה באב.
אני מאושרת והחיים יפים."

ערב אחד, כשכבר גרתי מעל לחודש באילת, החלטתי להתקשר אליה
ולדבר איתה על נושא ההריון.
"למה לא סיפרת לי שאת בהריון?"
"לא שאלת".
"ועכשיו ברצינות".
"לא ממש סיפרתי ליותר מדי אנשים".
"אני לא יותר מדי אנשים, אני החברה הכי טובה שלך. מה קרה
לחברות הכנה שלנו?"
"בזמן האחרון אנחנו התרחקנו קצת זו מזו".
"מעניין באמת למה... את יודעת כמה אני זעמתי עליך כשנאלצתי
לשמוע על זה מטל ולא ממך?!"
"אני יודעת, פשוט לא רציתי שיותר מדי אנשים ידעו".
"יותר מדי אנשים? אני יודעת לפחות על חמישה אנשים שידעו לפני!
טוב, את יודעת מה, אנחנו הולכות לפתוח דף חדש. ומעכשיו את
מספרת לי הכל, בסדר?"
"בסדר".

הרגשות שלי אליה לא חזרו והיה לי קל יותר לעבור הלאה למרות
הכל.
התחלתי לצאת יותר והמעבר לאילת היה טוב עבורי.
לראשונה מזה הרבה מאוד זמן הייתי מאושרת ואנשים הבחינו בכך.
ואז ערב אחד קיבלתי טלפון מטל, שהודיעה לי שהיא אושפזה בבית
חולים עם צירי לידה.
שאלתי את טל אם היא יודעת מה היא מתכננת לעשות עם הילד לאחר
הלידה והיא אמרה לי שהיא אמורה לחתום על טופס אישור שימסור את
התינוק לאימוץ.
לפחות היא בחרה בפיתרון הטוב ביותר עבור הילד.
לא הייתי מסוגלת לדבר איתה עד שתחתום, רציתי בכל ליבי שלפחות
תהייה הוגנת כלפי הילד ותמסור אותו למשפחה שתוכל לתמוך בו
ולגדל אותו באחריות.
צורת החיים הבלתי אחראית שלה פסלה אותה בעיני מלהיות לאם.
מעולם לא היה לה מספיק כסף לשכר דירה, אוכל ומחייה בסיסית.
במהלך הזמן, החברים שלה והידידים שלה היו מלוום לה כסף בשביל
שכר דירה.
פעם אחת רוקנתי חשבון חיסכון של אלפיים שקלים בשביל שכר הדירה
שלה
ובפעם אחרת טל משכנה מה שרק יכלה למצוא בביתה שהייה שווה משהו
כדי לשלם לה שכר דירה נוסף.
במצב שכזה, היא לא יכלה לגדל ילד.
בבוקר שלמחרת טל התקשרה אלי ואמרה לי שנולד ילד בריא ושלם.
שאלתי אותה אם היא חתמה כבר על טופס האימוץ והיא אמרה לי שעוד
לא ושהיא החליטה קודם, כל עוד היא בשבוע התאוששות בבית החולים
ועם הילד, להניק אותו לכמה ימים ולהיות איתו.
מיד ידעתי שמשהו רע הולך לקרות אבל הייתה לי עדיין תקווה
מסוימת שאולי היא תתעשת ותעשה את הדבר הנכון.
כל פעם שטל התקשרה היא שמעה ממני את השאלה, "נו, היא חתמה
כבר?"
ובתגובה תמיד שמעתי ממנה, "לא, עדיין לא".
כך במשך כמעט חודש וחצי טל הייתה מתקשרת אלי ובמהלך חודש וחצי
השאלה שלי תמיד הייתה חוזרת על עצמה.
"נו, היא חתמה כבר?"
והתשובה תמיד נשארה אותו הדבר, "לא, עדיין לא".
הרגשתי כל כך רע עבור התינוק שעדיין היה בבית החולים מחכה
שיחליטו על עתידו, בעוד האם שלו כבר הייתה בבית והמשיכה עם
חייה כאילו לא אכפת לה.
לא הרגשתי כלפיה כלום. לא אהבה ולא שנאה, פשוט כלום.
ולעומת זאת הרגשתי חמלה עמוקה כל כך כלפי התינוק חסר האונים
שנולד לתוך חוסר הוודאות הזאת.

בעוד שבוע אני נוסעת לתל-אביב.
לפני ארבעה ימים התקשרתי לכל מי שאני רוצה לפגוש שם, אך לפני
כולם התקשרתי למיכאל, חבר מאוד טוב שלי והאדם שאצלו אני אמורה
לישון.
בימים האחרונים גם לא כל כך הצלחתי להשיג את טל בטלפון ולכן לא
היה לי מושג אם היא חתמה כבר או לא.
ולכן החלטתי לנסות לראות אם אולי מיכאל יותר משהו על הנושא.
"יש לי שאלה".
"שאלי".
"אני לא מצליחה להשיג את טל כבר שלושה ימים והיא זו שמעדכנת
אותי בנוגע למה שקורה עם התינוק. יש לך מושג אולי אם היא חתמה
כבר על טופס האימוץ?"
"את באמת רוצה לדעת?"
"כן".
"היא החליטה לשמור על התינוק".
"היא מה?!"
"כן".
"אני לא מאמינה, היא כל כך לא אחראית!"
"ניסיתי לדבר איתה על זה, היא אמרה לי שיש לה עזרה ושהיא מקבלת
כל מיני קצבאות".
"זה לא יעזור לה! זהו, אני רשמית מנתקת איתה קשר. הייתי אמורה
להודיע גם לה שאני באה לתל- אביב אבל אני לא רוצה להיפגש עם
אדם כל כך לא אחראי. אני גם לא מתכוונת לדבר איתה יותר אף פעם.
אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אחרי ההיסטוריה שלנו ביחד."
"אני מבין."
"יש לי רק עוד שתי שאלות, אם תדע את התשובה לראשונה אז השנייה
מובנת מאליו".
"מה השאלה?"
"יש לילד כבר שם?"
"כן".
מה שמו?"
"גבריאל אדם. דרך אגב, רוני נפרד ממנה".
"זה היה צפוי, אני מעריכה אותו מאוד על שלא עשה את זה כשגילה
שהיא בהריון, זאת לא האחריות שלו, הוא לא האב. תודה על
המידע".
"בבקשה".
"אני אדבר איתך כבר, יש לי המון אנשים להתקשר אליהם."
"ביי".

כמה ימים אחר כך הצלחתי להשיג את טל.
היא אמרה לי שסיפרה לה שאני יודעת על כך שהחליטה לשמור את הילד
לעצמה.
"מה היא אמרה?"
"היא שאלה אותי איך הגבת".
"ומה אמרת לה?"
"אמרתי לה שאת לא רוצה לדבר איתה יותר".
"אני מעריכה את האומץ שהיה לך לגשת אליה ולומר לה את זה".
"הקלתי לך על החיים, עכשיו אם תראי אותה בטעות בתל-אביב לא
תצטרכי לדבר איתה.  היא לא ממש הבינה איך זה שבפעם הקודמת שהיה
חשד שהיא בהריון תמכת בה ועכשיו את מגיבה ככה".
"את מוזמנת לומר לה שבפעם הקודמת הרגשות שלי אליה עיוורו אותי
וכל מה שהיה חשוב לי אז הוא שתהיה מאושרת, ועכשיו אני חושבת
יותר על טובת התינוק".
הרגשתי כל כך מתוסכלת בדאגה לעתיד התינוק.
התקשרתי לשתי חברות קרובות שלי מבית הספר והתחלתי לבכות להן
בטלפון ולצרוח על כמה מה שהיא עושה לא אחראי ולא הוגן כלפי
התינוק.
סיפרתי לאמי את כל הסיפור וגם היא וגם חברותי הזדהו איתי אך
אמרו לי שאסור לי יותר להתערב.
לא התכוונתי להתערב יותר, לא הייתה לי זכות להתערב יותר.
שלושתן היו ממש נחמדות ולא אמרו את המשפט שהגיע לי יותר מכל
לשמוע, "אמרתי לך".
ביקשתי מטל ומכל מי שיש לו עוד קשר בדבר לא לספר לי יותר כלום
עליה ועל התינוק ועל ידי כך ניתקתי את עצמי ממנה.
היא, שנחשבה לחברה הכי טובה שלי ולאהבת חיי במשך שנתיים וחצי,
וירה.