מחר אני מגיע,
פעם הייתי מביא פרח או שוקולד,
לפעמים תמונות שעוד לא ראית מטיול שעשינו,
הפעם  אני מגיע בלי שום דבר כזה,
שום דבר עם ריח טוב או טעם מתוק,
רק זכרונות כמו בתמונות, אבל עצובים יותר.

מחר אני מגיע,
לעת שקיעה על רקע הרי המדבר,
שם תשכבי מתחת הסלע הזה,
שם היית לפני שנה,
ולפני שנתיים,
הפעם אני לא אתמוטט, לא אפול לאדמה,
אני אשב מההתחלה כדי למנוע את זה.

מחר אני מגיע,
אני לא ממש יודע למה,
את הרי לא הולכת לשום מקום,
אז למה גם הפעם להגיע דווקא ביום שכולם מגיעים בו?
למה להטביע את העצב שלי בדמעות של אנשים אחרים,
הרי גם ככה אני מחכה שכולם ילכו ורק אז מתקרב אלייך.

מחר אני מגיע,
כאילו אני חייב לך את זה,
לנסוע עד קצה העולם כדי להסתכל על סלע
באחד הנופים היפים  בעולם,
כאילו אני לא חושב עלייך כל יום.
הפעם אני מבין את זה,
אני מבין כבר שאת איתי כל הזמן,
זו הדמעה המסתורית הזו שתמיד בזווית העין שלי,
אלו החלומות שאני לא מצליח לזכור כשאני מתעורר,
אלו שמשאירים תחושת החמצה, כאב עמום.

ועדיין מחר אני אגיע,
ואני אשב ובכל זאת אתמוטט, נפשית לפחות,
שוב אני לא אדע להתמודד עם זה כמו בכל יום רגיל שאינני יודע
איך.
שוב רק מבט על אחותך או ההורים שלך יגרום לי בחילה,
ומילה הכי קטנה ממישהו שהכיר אותך
תגרום לי להתייפח בשקט.

ואני אגיע תמרי,  אני מבטיח, אני אגיע.