אתה רואה אותי בבוקר, גוהרת מעליך
ורואה אותי בלילה, עת אתה הולך לישון.
וכועס כשלא הגעתי בדיוק על השניה
כשאתה אותי הזעקת בקלילות ובלחיצה.

ורוצה אותי יפה רכה ואנושית,
ורוצה אותי עכשיו ורוצה אותי תמיד.
וקורא לי: "בואי, שבי קצת לידי,
עצוב לי וכואב לי כשאני רק עם עצמי."

וישרי את השמיכה, הרימי את הכר,
הביאי לי כוס תה, עם שתי כפיות סכר
והחליפי מצעים, לחים הם מזיעה,
והיטיבי התחבושת ובדקי את העירוי
ו...ספרי לי מה קורה בחדר שם ממול.

וסגרי את החלון, רחצי לי את הגב
ובואי, בכי אתי, אך לא יותר מדי,
ונחמי גם את אשתי, הרגיעי את הורי.
וחייכי אלי ברוך, נגבי את רקותי.
הסבירי לי הכל, ומה יקרה מחר...

ולרגע שכחת, וזה אך טבעי ומובן,
שגם אני, גם אני בסך הכל בן אדם.

גם לי יש צרות, לעתים, וקשיים.
והשארתי בבית ילד חולה קודח מחם,
וכלים בכיור, ובית הפוך,
וקשיי פרנסה ורגלים כבדות וגב מתמרד ו..
ו...איפה אני?

כשאני במצוקה, אין לי כמעט איש.
אמנם מלאך אתה קורא לי, "מלאך בלבן,"
אך אני בכל זרת רק בת-אדם.