מנסה להסתיר את החורים בידיים,
והצבע האדום בעיניים.
אבל זה לא נעלם, וזה ממש  מושלם,
מרגיש כאילו אני מסומם.

אני מכור לאהבה,
לסם החיים שברא אלוהים.
משגע  כל כך, אותי עושה מדוכדך,
מסתגר בעצמי בפינה, הנה עוד תסמין,
וההורים בטוחים, הילד על סמים.

ובלי שום התראה מוקדמת,
תופסים אותי בחורים בלבן,
ולפתע אני נופל לקרקע, לא קם.
אבל הפעם זה לא בנפש, זה בתוך הדם.

ופתאום נקשר למיטת הפלדה
בצינוק של במרכז הגמילה
אני כלוא שם לחודשים,
כך החליטו המנהלים.
זה מקרה חמור ביותר,
הם אמרו להורים, שעוד רגע מתעלפים.

ומזון ומים אינני מבקש,
רק מנה נוספת, דורש.
אבי באמת כבר התאייש.
אני רואה אצלו דמעה שזולגת,
הוא יודע מכיר את בנו ויודע שהוא נמצא בתוך מעגל,
שממנו לא ייצא לעולם.

שיחררו אותי בחוסר ברירה,
לא נותר לנו עוד לשלם לגמילה.
הבחורים בלבן אמרו שאני עדיין דורש את המנה,
ואם אהיה בחוץ אני אסכן את הסביבה.

ומדיי לילה אני בורח דרך החלון
בתקווה למלא את מאגרי ליבי
כנראה שאני לא המכור היחידי
ויש עוד כמה אנשים שמבינים אותי.

כי לילה אחד אחר חצות,
נעצרתי לי ברחוב וראיתי אותה,
כל מבט שלה בעינייה החומות לעברי, גרם לי לאושר עילאי.
ופתאום הטלפון שלה מצלצל, היא צריכה ללכת, אך תשוב מחר,
אומרת.
ואני שוב מרגיש רע, כי אני צריך רק עוד קצת, עוד קצת ממנה,
מהסם.
אבל מה שמוזר הוא כשהיא הולכת, אני מרגיש ממש דקירות בלב, אבל
לא כואב,
כי אני אותה פשוט אוהב.