"אז כנראה שמתחילים להעריך ת'חיים ברגע שמתחילים לאבד
אותם..."


איכשהו כשמתעוררים בבוקר הכל נראה בהיר יותר וכנראה גם אופטימי
יותר.

והנה עוד יום קיצי, בחוץ כל כך חם שמספיק מבט חטוף מהחלון בחדר
הממוזג בשביל להרגיש גלי חום מטורפים שעוברים בגוף, פשוט זוועה
הקיץ הזה.
"מסכנים החתולים, הם בטח מתחרפנים שם ברחוב."

בחיים לא הייתי מאמינה שאני יכולה ליהנות כל כך מלבהות בקירות
או סתם לעמוד מול הכיור ולתת לזרם המקפיא של המים להתנפץ לי על
הידיים במשך איזה חצי שעה או אולי שעה. אפילו את תחושת הזמן
התחלתי לאבד בחודש האחרון.

אם לא הייתי כל כך עייפה והיה יותר קריר בחוץ אולי הייתי יוצאת
לריצה או הולכת לים.
פעם אהבתי ת'שטויות האלו. עכשיו אני מרגישה כאילו התבגרתי
באיזה 200 שנה ועוד שניה גם להשתין כבר לא יהיה לי כח.

אבל מה אכפת לי, אם לעמוד על הראש במרכז הסלון או לזרוק במבה
לתקרה ולקוות שהיא תנחת לי ישירות לתוך הפה וכל זה בעיניים
עצומות עושה לי טוב בחיים, אז למה לא.
למרות שאם הייתי רואה מישהו מקפיץ במבה לתקרה הייתי בטח חושבת
לעצמי
"וואללה, הבן אדם הזה צריך לאשפז את עצמו בכפייה בשלוותה ויפה
שעה אחת קודם."
תחשבו, עד כמה משועמם ופתטי צריך להיות מישהו בשביל לעשות כאלו
דברים.
צחוק הגורל.

ככה עוברים לי הימים, כבר יש מין מערכת שעות או לו"ז קבוע כזה,
תקראו לזה איך שבא לכם. בימי ראשון אני בוהה בקירות במשך שעות,
פשוט איכשהו לא בא לי לפתוח ת'שבוע בהקאות מטורפות של במבה. לא
שזה אמור לשנות לי משהו, ממילא כבר איבדתי כל קשר עם המושג
"תחושת זמן" והשעון הביולוגי שלי כבר נדפק לגמרי, אבל כנראה
שההרגל של "לפתוח ת'שבוע עם חיוך" לא מוכן לנטוש אותי.

אפילו ת'רשיון לקחו לי הבני זונות האלו.
לעזאזל, הייתי מוכנה לתת הכל בשביל לקחת איזה סובארו פשע שנת
87 ולקרוע לה ת'צורה. "עזבו ת'רשיון ות'מצב שלי, איפה לעזאזל
אני משיגה עכשיו סובארו פשע שנת 87?!"

לפעמים אני מסתכלת על הסכינים האלו שחילקו לנו בקורס טבחים
שלקחתי אחרי הצבא וחושבת "אולי אני אגמור עם השיט הזה עכשיו,
אין לי כח לשטויות האלו, ממילא זה עניין של זמן". על מה חשבתי
כשאמרתי לעצמי "פששש... נשמע מעניין, קורס הטבחים הזה"?
רק דבילים שמנים או אנשים בלי עתיד הולכים לקורס טבחים.
היה איזה יום אחד שמרוב ייאוש ורחמים עצמיים צחקתי במשך איזה
שעה וכמעט נחנקתי מרוב צחוק רק על המחשבה "סיימת קורס טבחים!!!
מה לך ולקורס טבחים?!"

כנראה שההתחלה של הסוף היתה איפשהו בטיול למזרח.
ככה זה לפחות נשמע כשאת מקבלת טלפון בהול בסגנון של "קחי
ת'מטוס הראשון חזרה לארץ, זה דחוף! לא צוחק איתך."

כל הטיסה לארץ ניסיתי להבין מה קרה, תיארתי לעצמי שזה קשור
איכשהו לבדיקות דם.
בטח אני בהריון או משהו, רוח הקודש זיינה אותי והנה אני חוזרת
לארץ בשביל שיגידו לי שעוד מעט אני הולכת להשריץ ילד דפוק עם
זקן ושיער ארוך שהולך להקים ת'כת הכי גדולה בעולם.
אל תאשימו אותי, על מה כבר יכולתי לחשוב כל הטיסה המחורבנת
הזאת?!

אז הריון מן הסתם זה לא היה, וכמעט ירדה לי דמעה מרוב באסה
שאני לא בהריון או משהו.

"את הולכת להתפגר בעוד איזה שלושה חודשים."
ככה אני תרגמתי את כל זיוני השכל שהרופאים סיפרו לי במשך שעה
שלמה.

והנה אני שוכבת פה על המיטה, חצי גוססת, עם במבה תקועה לי בתוך
האף, בוהה בתקרה וחושבת:
"אם אני אתעורר מחר אני רוצה לשכב על הרצפה במשך כל היום כדי
להוסיף עוד איזה משהו לרזומה הפריקי שלי..."