השתחררתי,
התחזקתי
ומשכתי את נשמתי הלאה במעלה אותה הגבעה
ובמסע ההוא לא נחתי ולא נרגעתי אפילו לא לרגע,
משום שלא היה לו תחליף
ולכן אני המשכתי,
כתבתי
וחילקתי את רגשותיי לשניים,
חצי אתך וחצי נשכח.
כי הלב שלי ידע לפני זמן רב את טעמה המתוק של האהבה,
בערך לפני שנה או יותר אני כבר לא זוכר,
אבל התשוקה לחזור על כך לא נעלמה,
ולמה?
את התשובה לכך עוד לא הצלחתי למצוא
ולמרות זאת אני יכול להתנחם בידיעה שמאז הלב שלי הבין שעדיף לו
להמתין ולהתקרר קצת
לפחות עד שהדחף יהיה פחות לוחץ
רק קצת,
מאז למדתי והלב שלי החכים,
הוא הבין שעדיף לו להרפות ולהמשיך הלאה
מאשר להתנפץ כחץ על הקץ.