השעה כבר הייתה 12, הלילה נעשה ערפילי.
היה מאוד קר בחוץ ואני הלכתי ברחוב, הכל היה חשוך. אפילו את
הידיים שלי כבר לא ראיתי. הכל היה מפחיד, אני הולך והולך ואין
סוף. הייתי בטוח שאני בתוך חלום.
אין נפש חיה ברחוב ולפתע, כל פנסי הרחוב כבו, והכל נעשה חשוך.
נבהלתי בתוך האפלה של הלילה ורק הירח מאיר לי אור קטן בשמיים
ואני ממשיך ללכת.
אין סוף לרחוב ואני ממשיך וממשיך.
לפתע אני רואה דמות מולי. סוף כל סוף איש, איש שאפשר לשאול
אותו אם גם הוא אבד כמוני. אני רץ והוא מתרחק. עכשיו הייתי
משוכנע שאני בתוך חלום. אני רץ והוא כבר נעלם. אני שוב בודד לי
בחשכה.
אצבעותי קפאו וראשי כבר לא יכול לחשוב.
ופתאום ממש לידי אני רואה ילדה, היא ממש בגילי.
היא ניגשת אליי והיא שאלה: "היי, ילד, מאיפה אתה? מה אתה עושה
פה, הלכת לאיבוד?"
עניתי לה שכן, אבדתי ברחובות הללו ונורא מפחיד פה.
היא אחזה בידי והלכה איתי.
היא הייתה בשבילי כמו מלאך קטן שירד מהשמיים לעזור לי, היא
התחילה לדבר, שוחחנו.
היא הייתה יפה אך שערה כל הזמן הסתיר את פניה, הוא היה זהוב
ויפה. אחרי כמה זמן, לשבריר שניה הרוח העיפה את שערה וראיתי את
פניה. היא הייתה מדהימה, בחיים שלי לא ראיתי ילדה כמוה. היא
אמרה שהיא נאלצת לעזוב אבל לא עזבתי, היא אמרה שהיא חייבת,
ואני שאלתי: "למה?"
היא לא ענתה אבל הלכנו בלי הפסקה. היא אמרה שהיא תישאר עוד קצת
ואז תלך, אני לא הסכמתי. רציתי אותה לידי, היא היחידה שהביאה
לי אושר, היא באה אליי ורק אליי.
היא באה אליי בלילה השקט והיא אמרה שהיא צריכה לעזוב ואמרתי לה
שלא כי אני התאהבתי בה, וכשאמרתי את זה, היא הסתובבה, נתנה לי
נשיקה ואמרה שהיא עוזבת.
היא הלכה. רציתי לרדוף אחריה, אך לא יכולתי לזוז. כל גופי היה
משותק והיא נעלמה.
הנה ביתי. עליתי ונכנסתי לחדרי.
ביום למחרת קמתי, זה היה יום הכי יפה שראיתי, אך בלבי היה
כאב.
כל הזמן חשבתי עליה, כשהלכתי לבי"ס ממש אחרי השער ראיתי אותה.
לא האמנתי שזאת היא, ניגשתי אליה ושאלתי אותה: "זו את? אני לא
מאמין", והיא אמרה: "כן, זו אני ועכשיו אנחנו חברים."
מאז תמיד היינו יחד, ולא עזבנו אחד את השניה לעולם...