על המזח הזה, בחוף הים של תל אביב.
בלילה חם.
הגעתי כדי לדבר עם עצמי על החיים האלה. לא רציתי שום דבר,
מלבד השקט שלו אני מייחלת כבר שנים.
בחרתי לי סלע שטוח - יש כאבים שאפשר להמנע מהם.
ורק אז שישבתי מול הים והעיניים האלה, רק אז התחלתי לחשוב.
הכאב היה עמום, קיוותי שיגיע גל אלכוהולי וככה ארגיש פחות.
משהו בי לא נתן לברוח, לא הפעם.
אולי לא היה שם כאב, רק סוכריית מקל מקולקלת, שקניתי בקיוסק
ישן של חיים חדשים.
היה לי קר.
אולי גדלתי בלילה הזה, הבטתי באיש הזה כמו שלא הבטתי בו
מעולם.
וזה לא היה כמו בסרטים, זה היה כמו בחיים שלי, עם הלב הזה,
שנפל עם הסוכריה למים המזוהמים.
והיום הוא בטח מסתובב לו על המזח הזה, על הסלע, על הרצפה...
מחכה... שיחכה... גם כן לב.