התעוררתי משנתי בסביבות 7:30, לצלילי מרווין גיי. לקח לי עוד
שלושים וחמש דקות להעיר את מוחי מאירועי היום הקודם. צלעתי
לכיוון המקלחת, וכמובן שהחלקתי בגלל כמויות הבגדים שכיסו את מה
שפעם הייתה הרצפה של חדרי. לאחר מקלחת של חצי שעה במים אשר נעו
בין חום לטמפרטורה של דרום-מזרח אנטרטיקה ביום קייצי. יצאתי
לאחר שלושים דקות, אכלתי ארוחת בוקר שכללה ביצה ומיץ חסר טעם.
ירדתי לרחוב, נכנסתי למכוניתי, ונסעתי לעבודה.

ברגע שנכנסתי למשרד, צורח עלי הבוס וטוען שהקדמתי בשעה ואין לו
מה לתת לי כרגע. אני מסתובב ועומד לצאת, אך עוצר אותי ומכוון
אותי לכיוון משרדון קטן, שבימי מלחמת העולם השנייה היה נחשב
כתא מעצר ליהודונים. שם הודבקתי למסך מרצד אשר את האחוזי
הקרינה שנוטפת ממנו אפשר למדוד ע"י מצב הזבובים אשר התקרבו
אליו ללא חשד מוקדם, אלוהים הזוועות.

לאחר 7 שעות עבודה, מכיון שלא יכולתי להמשיך, החלטתי לדפוק
שעון ולצאת לכיוון ביתי. סבלתי עוד חצי שעה של צרחות מהבוס,
למרות שאני שם רק בתור עבודה זמנית, ואין לי זמן קבוע לעבודה.

הדרך הביתה מעולם לא נראתה רחוקה כל כך. הפקקים כל כך ארוכים
ולפעמים גורמים לי לחשוב יותר מדי. אני מתחיל לחשוב על משמעות
החיים, על דכאונות של העבר, ועל התחת של הזאת שהרגע עברה את
מעבר החצייה. השירים ברדיו לא עזרו להעביר את הזמן, והשיר
היחידי שאהבתי היה " רק ג'יגולו " של לואיס פרימה, שיר מעולה
שלא ישודר שוב לעולם, כיוון שנגמרו האנשים עם הטעם למוזיקה
טובה באמת.

הגעתי הביתה, הכנסתי לתנור ארוחת צהריים, ופתחתי טלוויזיה.
הראו איזה סרט אקשן על מטוס חטוף או משהו, לא מעניין, אז עברתי
ל-CNN לראות אולי המניה שלי בוול-סטריט עלתה ואוכל לקנות לי
אוכל נורמלי לשם שינוי.

מוזר, גם CNN מראים את הסרט הדפוק הזה. מוזר, חשבתי שהם
מתייחסים רק לחדשות.

רגע! יכול להיות שהתאומים נעלמו? יכול להיות שקרוביי נשארו
מוטלים מתחת למה שהיה פעם הנוף המדהים של ניו יורק, האם המצב
העולמי הגיע למצב נורא שכזה? האם תתחיל עכשיו מלחמת עולם
שלישית?

לא!!!!!!!!!!!!!!!!
נשרפה לי ארוחת הצהריים!