הוא היה מבריק, אחד מאותם גאונים עם לימוזינות מלאות פוטנציאל
שנוסעות בשיירה לפניו ומאחוריו אבל הוא תמיד נסע באמצע
בטרנטה...
הוא היה בעל סיפור חיים מעניין בצורה בלתי רגילה, על איך באים
רעיונות כמו חתולי רחוב עזובים ונשכחים.
הוא היה בודד, והוא היה מוכן להגיד כל דבר ולעשות כל דבר כדי
שהמטאפורה הקודמת על חתולי רחוב לא תהפוך למציאות.
הוא היה בעל ילדות קשה, בגרות קשה עוד יותר ומציאות עכשווית
מזופתת ממש.
הוא טען כי הוא חסר כל אמונה בכל דבר חוץ מעצמו, כשבעצם הוא
היה תולה את כל תקוותיו במזל.
הוא רצה להצליח, הוא עוד יכול.
הוא רצה אהבה, נו אז מה, כולם רוצים אהבה, צריך להמציא שם קוד
לאהבה מרוב שמשתמשים כל כך הרבה במילה הזו, כמעט אותו מספר
הפעמים שמופיע הביטוי "בדידות הפרט בכרך המודרני" בכל ספר על
אמנות המאה ה-20.
התחל מאגדות ילדים ועד פואמות, מחזאות ומאמרים על מערכת העצבים
הסתובבו סביב המילה הזו,
אבל מי שיכול לכתוב על אהבה הוא רק מי שאינו חווה אותה, ומי
שכותב את הדברים הטובים ביותר על אהבה הוא מי שלא חווה אותה
מעולם.
ובזמן הפנוי בין כתיבת קינה אחת למשניה אנחנו מחפשים אותה
בצורה טיפשית ומעט פאטתית,
אנחנו מחייכים אל אנשים ברחוב בתקווה לסחוט חיוך בחזרה, אנחנו
משדכים, משתדכים, משתמשים בדרכים לא דרכים על מנת למצוא את
הגביע הקדוש.

המונולוג אמור להיגמר בנימה פסימית, מפני שמעצם כתיבתו אני
מודה כי איני יודעת אהבה, ואני לא לגמרי מאמינה במזל, או
בגורל, אבל אני מאמינה בכל אותם האנשים המטופשים והמעט
פאטתיים, שברגעים אלו ממש מחפשים אותה.
וגאה להיות ביניהם.
לכן אני אצלול לתוך המים. כשאני אפול מהסוס אני אוציא לו לשון
ואעלה חזרה. אני אקח דוגמא מסבתא, כשלא מבינים אותי אני אדבר
עוד יותר בחוזקה.
מתכונים של סבתא הם תמיד הכי טובים, אם כך אני יושבת על מכרה
זהב, מפני שמצאתי את המתכון להצלחה.



מוקדש לבליינד דייט הנמוך ביותר שאי פעם היה לי.