ביום שבת ירדתי לשחק כדורגל עם החבר'ה מהשכונה.
כולם שם יודעים שאני לא משהו במשחק אבל משתפים אותי כי... כי
הם נחמדים.
אני משחקת קצת ואז הולכת.
מטיילת לי...
כל שבת זה אותו הדבר, יורדת אליהם, משחקת, הולכת.
אני לא מגלה לאף אחד לאן אני הולכת. אני מפחדת שיצחקו עליי אם
ידעו.
אני הולכת למצוק.
יש שם מערה כזאת - לא גדולה.
אני לבד נכנסת שם ואין יותר מקום.

לפני שבוע הגיעו לשם אנשים...
כל כך פחדתי.
הם לא שמו לב אלי וכשהם הלכו רצתי מהר הביתה.
התקשרתי לתמר והיא אמרה לי שאין לה חשק אלי יותר וניתקה.
גם רעות אמרה את אותו הדבר...

זה היה ממש מגעיל מצידן כי הרי אני תמיד שם בשבילן.

הן תמיד קובעות איתי ותמיד נעלמות.

ביום אחרי זה הלכתי וראיתי שהן מתעלמות ממני...
הן - ושאר השכבה.
לא הבנתי למה וכששאלתי, לא זכיתי לתגובה.

הלכתי הביתה פגועה, אבל עדיין לא בכיתי.

אחרי שבוע כבר בכיתי.
בכיתי המון.
נשארתי לישון במקום שלי...
ההורים דאגו ולי, לי לא היה אכפת.
הרי לא באמת אכפת למישהו.

אחרי חודשיים כולם שכחו ממני.
וגם אני, גם אני שכחתי מעצמי.